|
עוד זיכרון מהילדות שלה, מבית- הספר, מתייחס למורתה, ששמה היה אז אביגיל פרלשטיין, ולחתימתה כשבסוף ה"נון" היא מסלסלת ומקשטת את החלק התחתון של האות הסופית במין לולאה. חנה הסתכלה בלולאה המוזרה הזו מבלי להבין את פשרה, וכשיום אחד שאל אחד הילדים בכיתה את המורה: המורה כמה זוגות נעליים יש לך? והיא השיבה : 40! חשבה לעצמה הגרפולוגית בדרך: בטח נורא חשוב לה הקישוט בחלק התחתון, ובגלל זה היא מציירת לולאה לנון.
חנה הופיעה בערב ראיונות אצל ירון לונדון, כשמישהי בקהל ניגשה אליה וזיהתה את עצמה כבת-כיתתה. בתום הערב נפגשו ותכננו מפגש-מחזור שהתרחש חודשים מספר לאחר מכן בביתה של חנה קורן. למפגש הגיעה גם המורה, שבינתיים שנתה את שם משפחתה וגם מספר נעליה פחת, ואחד מבני המחזור הביא תעודה והראה אתה עם החתימה המפורסמת, כשכל העת רואים את הנון הסופית עם הלולאה. מיותר לציין שחנה קורן זכרה את כתב-היד של כל אחד מבני כיתתה למרות שעברו מאז כעשרים שנה.
סימנים בכתב על מצב בריאות הגוף
היא תמיד התכתבה עם המון ילדים מכל הארץ, בעיקר כדי לראות את כתב היד שלהם, וזו הסיבה שלאחר שניים שלושה מכתבים הפסיקה את התכתבות, ופתחה בהתכתבות חדשה, אבל רק כשהגיעה לתיכון שמעה שיש שם לדבר הזה, וקוראים לו "גרפולוגיה", תורת-הכתב. אחת החברות סיפרה לה, שיש אפילו קורס בחיפה ששם אפשר ללמוד איך עושים את זה. חנה באה לשיעור אחד כשומעת חופשית והיתה מאוכזבת קשות: "הרגשתי שאני יודעת הרבה יותר מהמורה, ואין לי מה ללמוד ממנו".
|
 |
|
אז התחילה לצלול לספרים שעליהם יכלה לשים את היד, תחילה למדה את כל הספרים הקיימים בעברית, וביתה י"א כבר התחילה לקרוא את אוצר הספרים הקיים באנגלית. אבל מה? כשזה הגיע ללימודים אחרי התיכון, האמא הטובה, שהיתה רופאה, אמרה לה שבנאדם צריך מקצוע ביד, אבל שלא תלך בעקבותיה לרפואה. אז חנה פרידמן הלכה ללמוד כימיה בטכניון, החזיקה מעמד שלושה וחצי סמסטרים, התחתנה, ילדה ופרשה מהמעבדות ומהמחקר.
כשהיתה שרויה בגידול ילדים, חיתולים, בישולים וטיולים בעגלה, המשיכה באיסוף הכפייתי של כתבי-יד, כשכל אדם בו היא נתקלת בבית, במדרגות, במכולת או בטיול בגן נתקף בשאלה: תכתוב לי משהו?- ובבית היתה יושבת עם ספר הגרפולוגיה והטבלאות של פוקורני ומפענחת את הכתוב בין האותיות, השורות, הפסיקים והנקודות. עד היום היא דפוקה ונעולה על כל פיסת-נייר שעליה כתב-יד, ואם משהו קורע נייר כזה, היא מרגישה כאילו תלשו ממנה אבר בגוף, כשהיא יושבת לפעמים עם רואה-החשבון שלה על הדו"חות למס-הכנסה ומתלוננת על כל-כך הרבה מס שהיא צריכה לשלם, רואה החשבון מסתכל עליה בלגלוג ואומר: תגידי את האמת? אם לא היו משלמים לך שתעשי את העבודה, לא היית משלמת לאנשים שיתנו לך כתבי-יד?
באותה תקופה התכתבה עם משהו בתל- אביב וכשמצאה בכתב-ידו סימן מסויים, זיהתה אותו לפי טבלה בספר של פוקורני, "הפסיכולוגיה של כתב-היד". ובישרה לאיש, בין השאר, שהוא סובל מתסביך אדיפוס. פשוט העתיקה את כל התכונות הרשומות בטבלה. האיש כעס מאוד והגיב בחריפות רבה. חנה קורן איבדה כמות נכרת של בטחון-עצמי, הבינה את שגיאת המתחילים הקלאסית שלה, אבל לא הפסיקה לרגע את עיסוקה בכתבי-יד.
גם הביטחון חזר אליה במהרה, ב-73', כשפנתה אליה קיבוצניקית שביקשה לעשות עבודת- גמר בגרפולוגיה, במקום בחינה במקצוע כלשהו. חנה התחילה לעבוד איתה, פרצה מלחמת יום-כיפור, וחנה העלתה רעיון לבדוק מצב נפשי של חיילים המאושפזים ברמב"ם. לפני ואחרי פציעתם. ליד הפצועים ישבו לרוב הנשים או החברות, שדאגו להביא כתבי-יד מלפני הפציעה, ועבודת האיסוף, הפענוח והמחקר שהשקיעה קורן במבצע הזה, הביאו אותה לתגלית בינלאומית בתחום הגרפולוגיה, שבה הצביעה באופן מסודר ושיטתי איך ניתן למצוא סימנים בכתב על מצב הבריאות של הגוף.
אומרת חנה: היתה התייחסות לנושא הבריאות והכתב לפני, אבל המחקר שלי, שפורסם בחוברות של גרפולוגיה בכל העולם, חידד את תשומת-הלב לנושא. הגרפולוגיה הקלאסית, שעליה נכתבו רוב הספרים, מבוססת על כתיבה בעט נובע, ובכתיבה כזו אין "נקודות" כמו בכתיבה בעט-כדורי, והנקודות האלה הן הסימן למחלה שהיתה, מחלה קיימת, או למחלה- בדרך. היה לי מקרה די מביך עם בחורה צעירה שאמרתי לה שהיא בהריון, ורק שבועיים אחרי זה המעבדה אישרה את העובדה. ועם יהודה ברקן היה מקרה מצחיק, כשהופיע בתוכנית בגלי צה"ל, ואני אמרתי שיש לו רגישות באזור הגרון. הוא אמר מיד: מה פתאום? אין לי שום דבר... ולמחרת בבוקר הוא מטלפן אלי בקול צרוד-אימים וטוען: מכשפה שכמוך... כישפת אותי אתמול. עכשיו יש לי אנגינה.
|
