|
באחד מבתי הספר בו עסקה קורן באבחון כתבי יד, היא פגשה מורה לכיתה ד' שדרשה כתיבה תמה, מתלמידיה שהיו אלימים ותוקפניים. במיוחד היא עמדה על כך שהאות נ' תהיה זוויתית ותמוקם בתוך השורה כפי שקובע התקן."באחת השיחות שלנו הסברתי לה שמרבית הכותבים מעלים את ה נ' ויורדים איתה למטה מן השורה
התנועה החדה שמייצרת ה נ' התקנית מעוררת תוקפנות, ואילו התנועה העגולה המושגת תוך הפעלת לחץ חלש של העיפרון, מרככת ומעדנת את הכותב משום שחלקה התחתון של האות קשור בנשיות ובדמות האם".
משהשתכנעה המורה לעודד את הילדים לעגל את ה נ' ולצאת איתה מהשורה, חל שינוי משמעותי בהתנהגותם. כמובן שזו לא היתה הסיבה היחידה לרגיעה, שבאה לאחר הסערות הגדולות. גם המורה, שהיתה נוקשה כמעט כמו רס"רית בצבא, ושאפה לאחדות אצל כל תלמידיה, התרככה והבינה שהכפייתיות שלה חוזרת אליה בבומרנג".
מילדה סובלת לילדה מחייכת
במבט ראשון גם הגרפולוגית במנוסה חנה קורן לא זיהתה את כתב ידה החדש של רחל (השמות המלאים של הילדה שמורים במערכת), לאחר שישה חודשי טיפול בגרפותרפיה וטיפול פסיכולוגי (דוגמה מס' 1).
רחל, ילדה אינטליגנטית בת 14, שסבלה מהתנהגות אובססיבית, נהגה לרחוץ את ידיה בתדירות גבוה, ולא נרגעה עד שהיתה משפשפת אותם בחול ניקוי. בלימודים היא דווקא הצליחה, אבל מעולם לא הביעה את עצמה בעל-פה, היתה מרוחקת, סגורה ומבוהלת.
|
לכתבה "אותיות או לא להיות" בגרסה הסרוקה >>
קורן:"כתב היד שלה מלפני הטיפול היה סגור , נוקשה, כפות, זוויתי ללא תנועה וזרימה, יושב במדויק על השורה ללא גלישה למטה או למעלה מה שמעיד על חרדה עצומה, כמו אדם ההולך צמוד לקיר ואינו מעז להיכנס פנימה . עיגולי האותיות הסגורים שיקפו היטב את מצבה של הכותבת כמי שסגורה בתוך קונכיה או צב, תמיד מתגוננת, שרויה בחרדה ומתנהגת בכפייתיות.
"כולם ראו שהילדה סובלת מאוד, אבל כל הניסיונות לתקשר איתה ולדובב אותה כשלו. לפיכך הצעתי למנהלת וליועצת החינוכית להתחיל את הטיפול באמצעות הגרפותרפיה. בתרגילים הראשונים היא התלוננה שקשה לה לבצע את התנועות הגדולות אבל לאט לאט היא נפתחה והחלה לדבר על הקשיים שלה, ובמקביל קיבלה גם טיפול פסיכולוגי".
בתום שישה חודשי טיפול, התקבלה תוצאה מדהימה, טוענת קורן. אמנם רואים עדיין שהשוליים אינם רחבים דיים הכתב נותר קטן, וגם שולי סיום השורה עודם רחבים, נתון המעיד על פחד מפני העתיד. ובכל זאת היום רחל היא ילדה אחרת, נושמת ומחייכת.
תהליך דומה עברה נועה (דוגמה מס' 2), ילדה כבת 14 שכתב ידה היה של ילדה כפייתית, חרדה ומנותקת חברתית. בסיומה של שנת טיפול בגרפותרפיה ושיחות, אפשר לראות מכתב היד שלה שחל בה שינוי עצום לטובה.
לא נושמת מרוב חרדה
במהלך מחקר שערכה קורן על כתבי יד של תלמידי בית ספר יסודי, בלט לעין מבין מאות כתבי היד הדף של אנה בת ה-11 (דוגמה מס' 3). אנה "ויתרה" על כל העמוד ובחרה להתמקד בכתיבה בריבוע קטן בחלקו השמאלי התחתון של הדף. קורן:"גם מי שאינו מבין דבר וחצי דבר בגרפולוגיה מבחין בקלות שמשהו לא בסדר עם הילדה הזאת, היא לא נושמת מרוב חרדה. ההיערכות שלה על הדף היא של אדם מכווץ. כתב היד שלה קטן, איטי לא נושם כאילו שהיא נמצאת בצינוק. הסתבר שמדובר בילדה בת למשפחת עולים שלמדה את השפה העברית די בקלות אבל נותרה חסרת ביטחון ונעדרת יכולת להתמזג ולהשתלב בחברה".
|
