|
איך היא טופלה?
"מאחר שכתב היד של אנה היה מכווץ וקפוא כמו גם היחס שלה למרחב הדף ולצורתו, פתחנו את התהליך בלימוד תנועות גדולות החוזרות על עצמן בלי קשר לכתב. בהמשך לימדנו אותה לאחוז את העט בצורה משוחררת ולא כפותה, ותוך כדי תרגול היא הלכה ונפתחה . פתיחת תנועות הכתב השפיעה עליה כמו שמלמדים אדם כפוץ ללכת זקוף, להיפתח ולחייך".
במקרה אחר, פחות קיצוני, הבחינה המורה שעברה בין תלמידיה הכותבים כי מיכל, תלמידה בת-11, מסמנת שורות על הדף החלק בעזרת סרגל (דוגמה מס' 4) בטענה ש' אחרת הכתב לא יוצא יפה'. במורה הציעה לה לנסות לכתוב בחופשיות ללא שורות "מעין גרפותרפיה קלה", אומרת קורן ומתפעלת מהשינוי המידי שחל בכתב היד לאחר שהוצא מן השורות.
"הילדה לא העזה לכתוב על דף חלק, מחשש שזה יחייב אותה ליתר אחריות. היא סימנה לעצמה שורות כמי שחייבת להיות במסגרת, תקרה מעל ורצפה מתחת לפני שהיא יוצאת לדרך. במקרה של מיכל השינוי התרחש באופן מיידי ואפשר לראות את ההבדל בבירור בכתב החדש שלה שהוא אוורירי, פתוח ונושם".
ל' מעוותת מעידה על נתק מהאב
בפגישתו הראשונה עם שירי, בתו בת ה-11, עשר שנים לאחר שראה אותה בפעם האחרונה כתינוקת (בגלל סכסוכים עם האם), הגיע האב דורון, חרד, מפוחד ונרגש כי לא ידע למה לצפות. במהלך הפגישה בקש האב מבתו שתכתוב לו שיר או סיפור אישי, כי רצה להכיר ולהתוודע אליה. את התוצאה הוא הביא לאבחונה של קורן(דוגמה מס' 5).
"בכתב היד של שירי אין אזור עליון, שמבטא את הקשר עם האב. אפילו האות ל' שלה נשארת בתוך השורה וחלקה העליון מצויר בקער ולא בקמר, מצב המעיד על עיוות מוחלט של דמות האב שנעדר מחיי הילדה. כתב ידה עדיין ילדותי, חסר ייחודיות אבל יש בו אנושיות טוב לב וחמימות.
|
לכתבה "אותיות או לא להיות" בגרסה הסרוקה >>
שירי בחרה לצייר את דמותה כילדה ללא ידיים, כפי שחוותה את עצמה, ביטוי חזק לחסרונו של חיבוק ומגע בחייה, הלב ההפוך מעיד על אכזבה מציפיה לאהבה ומילוי הציור בקווים ובצבע שחור שניכר כי הילדה השקיעה בו זמן רב, מלמד על ניסיונה להסתיר את רגשותיה".
דן, ילד בן שמונה, השלישי מבין שמונה ילדים ממשפחה קשת יום, היה עסוק כל העת בבחינת הגבולות שהציבו לו מחנכיו. בכיתה לא ישב ולו גם רגע אחד בשקט, יצא ונכנס לשיעורים כאוות נפשו, איחר להגיע לבית הספר ולחזור לכיתה מההפסקות. העונשים שהטילו עליו לא הועילו ולמעשה החמירו את המצב.
"בדיקת כתב היד (דוגמה מס' 6) מראה שהילד לא השקיע מעצמו בלימודיו ובעבודתו. כתב היד שלו היה זוויתי ונוקשה מאוד, נכתב ברווחים גדולים בין האותיות, ומלמד על תחושת בדידות גדולה והיעדר ריכוז של ילד שהיה אומלל מאוד, דחוי חברתית וחש מקופח" אומרת קורן ומסבירה:" מטרת הטיפול הגרפותרפי היתה ללמד אותו לתחום גבולות ולהיכנס לתוך המסגרת ממנה פרץ. במקום לרדת בסוף השורה ולכתוב על השולחן לימדו אותו להשאיר שוליים ישרים ולהיצמד אליהם. העבודה איתו היתה קשה במיוחד, ובמהלכה הוא התבקש לצייר, אחר כך לבצע תנועות גדולות ולתרגל תנועות שונות מאלה שהכיר בעבר. במשך הזמן חל שיפור במצבו ונרשמה הקלה, אם כי לא הצלחנו לפתור את כל בעיותיו".
ולסיום, נזכרת קורן בסיפורו של חגי, בן כיתתה של חוה בתה, שהיה ילד מחונן, מקסים ואינטליגנטי בצורה בלתי רגילה, אבל סבל מהפרע בכתיבה (דיסגרפיה). האם שהיתה מורה בבית הספר בו למד בנה, הגיעה בדמעות לקורן וסיפרה לה כי למרות שבנה משתדל לכתוב הוא נכשל וחוסר האונים גורם לו להתפרצויות בכי.
קורן:" בהתחלה ניסינו לטפל בו באמצעות הגרפותרפיה וללמד אותו להאט את קצב הכתיבה אבל הוא היה אחוז תזזית ועצבני. האותיות היו מתחברות בכתיבה כי היד הכותבת היתה איטית ממוחו המהיר. ואז בהברקה של רגע הצעתי לאמו לקנות לו מחשב נישא (המחשבים הראשונים האישיים פרצו לשוק לראשונה). במקרים קיצוניים אפשר לראות במחשב פיתרון למצוקה. חגי למד להדפיס בתוך ימים אחדים וכתב עליו כמעט במהירות האור, ואכן מאז שנמצא לו פיתרון כולם נרגעו. אגב, הילד הזה הוא כיום עורך-דין מצליח".
|
