מאחורי הקולות, מאחורי התמונות, מאחורי המילים

כך ניתחו באמ"ן את הקלטת של גלעד שליט, כך פיצחו בשב"כ את הווידאו של נחשון וקסמן, כך ניתחו גופי מודיעין את המכתבים של רון ארד

"אמא ואבא, אחותי ואחי, חבריי בצה"ל. אני מוסר לכם מתוך הכלא דרישת שלום ואת געגועי לכולכם". קולו הרצוץ של גלעד שליט שנשמע לפתע, לאחר שנה של שתיקה, יצר השבוע קדחת של התרגשות ופעילות ביחידה הטכנולוגית של אמ"ן. כול האמצעים המשוכללים הנמצאים בשימוש היחידה ביום-יום למטרות אחרות לגמרי, הוקדשו לבדיקת ההחלטה שפירסם החאמס.
מהבדיקה המדוקדקת הוסקו במהרה כמה מסקנות: ראשית, נמצאה התאמה לקולו של גלעד בקלטות ישנות שהיו שמורות אצל הוריו. שנית, נוסח הדברים היה מוכתב וניכר בו כי היה מתורגם מערבית.

שלישית, הקלטת היא פרי עריכה של כמה קלטות שהודבקו יחדיו, או של הקלטה אחת שהוגזרה והורכבה מחדש. ההערכה היא כי בחלקים שנשארו על רצפת חדר העריכה של החמאס היו רעשים שבארגון חששו כי יסגירו את מקום ההקלטה. הנחה נוספת היא כי הקלטת הוכנה מזמן, לא ברור מתי, אבל לא מיד טרם שידורה. החמאס המתי לשעת כושר ומצא אותה בכינוס הוועידה בשארם וביום השנה לחטיפה.
ומסקנה נוספת: בחמאס מייחסים יכולת מופלגת למודיעין הישראלי ולא רצו לתת לו צילום וידיאו שעלול היה לחשוף פרטים על מקום הימצאו של החטוף. לזהירות הרבה בה נהגו חמאס בקלטת יש סיבה מוצדקת. בעשרים השנים האחרונות התגבש בישראל מערך שלם שמופעל במקרה של מסירת אות חיים מאחד השבויים או הנעדרים.

שורת יחידות וגורמים בשב"כ, באמ"ן, במוסד, במשטרת ישראל, וכן מספר מצומצם ונבחר של מומחים אזרחיים, נזעקים לפעולה כדי לבחון את אמיתות המידע ולדלות מבין שורותיו, מבעד לקולות ולתמונות, כול שביב אינפורמציה על מצבו של השבוי ומקום הימצאו. הדוגמאות והמסמכים המובאים כאן לא התפרסמו מעולם והם שופכים אור על המאמץ האדיר המושקע בכול בדל אינפורמציה ובכול קצה חוט.

נעדרי סולטן יעקוב: תחקיר על חצי דיסקית

ההוכחה הראשונה לצורך מערך שיבדוק כול סימן חיים של הנעדרים התקבלה בכשלון של יחידת חצב של אמ"ן, האחראית על מעקב אחר התקשורת הגלויה. ביחידה הזו לא שמו לב לאזכור שמו של הנעדר מקרב סולטן יעקוב, חזי שי, שהופיע בעיתון ירדני כשבוי. השם נכתב "צזי שי" ואיש לא בדק את הפרסום. בדיעבד ניתן היה להשתמש במידע באותה כתבה, שפורסמה ב-1983, כדי לפעול אחרת בנושא שחרורו.
גורלם של שלושת הנעדרים האחרים מהקרב, זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ, לא נודע עד היום. הראייה היחידה שהתקבלה מהם היתה חצי דיסקית של באומל שנתן יאסר עאפאת לזק נריה, יועזו המדינו של יצחק רבין, ולתא"ל עמוד גלעד המשנה למזכיר הצבאי, שטסו אליו לטוניס. אל"מ יצחק תדהר, איש קהילת המודיעין, ששימש בתחילת שנות ה-90 ראש מחלקת שבויים ונעדרים באמ"ן, הסכים השבוע להתראיין לראשונה בנושא הרגיש: "חצי הדיסקית עוררה התרגשות רבה. פתאום מופיע עמוס עם המימצא הזה. סוף סוף מגיע משהו פיזי, רציני, הקשור בפרשה שעד אז לא היתה בה כול פריצת דרך. לנו היו שני יעדים בקשר אליה - ראשית, כמובן, לברר שהיא אמיתית, ושנית - לבדוק מהיכן ובאיזו דרך השיג אותה ערפאת".

המטרה הראשונה הושגה באמצעות בדיקה של סדרת ייצור הדיסקיות בתקופה בה התגייס באומל לצה"ל. אנשי המודיעין הגיעו למפעל בעמק יזרעאל בו יוצרו הדיסקיות, הצליחו למצוא כמה דיסקיות דומות ומסרו אותן לניתוח כימי באחד ממפעלי התעשייה הביטחונית העוסק בייצור חלקים עדינים לכלי נשק. ההרכב של הדסקיות עבר השוואה לזו של באומל, לצד השוואת הכתב וגודל האותיות. התוצאה: התאמה מלאה.
באשר למטרה השנייה, התוצאות היו פחות טובות. תדהר: "לא משנה את מי שלחנו לערפאת, כולל את המשפחה עצמה, לא הצלחנו להבין ממנו כיצד הדסקית הגיעה לידיו הוא סובב את כולם בכחש ולא ניתן היה להסתייע בו באופן ראוי ויעיל".