|
בביקור האחרון שהיה לנו אצלו הוא ביקש שנביא לו טלית, תפילין וכיפה. ואנחנו מפחדים שהוא ירצה לתלות את עצמו עם התפילין. הוא לא היה אף פעם דתי גדול.
כמו תמיד אנחנו לא יודעים מה מסתובב לו בראש. שבועיים לפני המעצר הוא נעלם.. חיפשנו אותו בכל הארץ, חשבנו אולי הוא התאבד. הוא היה אחרי גמילה מהרואין- אחרי אחת התקופות הקשות בחיים שלו. ואז נפל עלינו הסיפור הזה של הרצח של הערבי. ואלי לא מדבר, לא מספר.
רק מחייך ומבטיח שהכל יהיה בסדר. ואנחנו שבורים. ההורים לא מתפקדים. האמא, גוטה, מפחדת לצאת מהבית ולא מפסיקה לבכות על הבן אלי, על ניר,מהקיבוץ ועל ההורים של הערבי שנפתחו להם הפצעים מחדש". מקס ואנונו (31) אחיו הקטן של אלי ואנונו, מפר את השתיקה וחושף לראשונה את חייו שלך אחיו ואת חייה של משפחת ואנונו.
" עכשיו לא דיברנו אבל חשוב לי שכל העולם ידע מי זה בכלל אלי ואנונו. שידעו שהוא בנאדם ולא מפלצת".
שש שנים היה רצח המתדלק מזיכרון יעקב, עומר בן ראג'ת עודא מכפר מגדא, לא מפוענח, כמו גם רצח החיילת הדס קרמי. לפני כחודש, ברעש גדול, נעצרו אלי ואנונו וניר עפרוני מקיבוץ דליה, בחשד כי רצחו את עודה.
לפני שבועיים בבית המשפט בחיפה כתב האישום. השניים מואשמים, כי בדצמבר 84' , כמה ימים לאחר מציאת גופתה של הדס קרמי ביערות בית אורן, נסעו בשעת לילה מאוחרת לתחנת הדלק במכונית פג'ו של הקיבוץ, כשהם מצוידים בסכינים ובאקדח אוויר.
לאחר שעודה תדלק את מכוניתם, נכנסו איתו למשרד התחנה , שדדו ממנו 84,500 שקלים ישנים. ואנונו הכה אותו בראשו, ואז דקרו אותו השניים שוב ושוב בכל גופו.
בכתב האישום נטען כי השניים זרקו את הסכינים בדרכם לקיבוץ. כשהגיעו לקיבוץ דליה ניקו את המכונית מכתמי הדם והחזירו אותה למוסך.
הצרות התחילו כשעלינו לארץ
אלי ואנונו היה זה שחשף את הרצח, והפליל את ניר עפרוני, בנם של יוקי ובלהה גרוסמן, שהיו משפחתו המאמצת של אלי ואנונו בשנתיים שגר בדליה. בקיבוץ דליה שומרים על שתיקה . לא מדברים על העבר, לא מנדבים פרטים על ניר או על אלי.
רק משלחת תנחומים מהקיבוץ אל משפחת עודה מכפר מנדא חשפה את הכאב הגדול של המעורבים בפרשה. מקס החליט לחשוף הכל, הוא שומר ערימות של מכתבים שאלי שלח, יומנים,שירים, תמונות ומספר:
|
" כל הצרות של משפחת ואנונו התחילו בזה שעלינו לארץ. במרוקו היו גוטה ואלברט ואנונו אנשים עשירים. הייתי קטן, אבל אני זוכר את הבית הגדול, את המשרתים, את המטפלות, איך אבא היה לבוש יפה ומכובד, ואמא גברת אמיתית.
ב1963 עלינו לארץ, שמו אותנו במעברה בכפר סבא. יעקב, האח הגדול היה טוב במתמטיקה ובמדעים.
גם אלי היה תלמיד טוב, אהב לשחק כדורגל, ובמיוחד היה לו תחביב- היה יוצא לדוג עם חכה. כשגמר את בית הספר היסודי, שלחו אותו ההורים לפנימייה הדתית, נחלת יצחק בפתח תקווה. הוא לא החזיק שם הרבה זמן מעמד ועבר ללמוד בכדורי שלוש שנים. ואז הוא התגייס לצבא.
אלי שירת כשקמיסט בבסיס ליד אילת. בסה"כ היה חייל טוב, הוא ישב רק פעמיים בכלא,על נפקדות. כשהשתחרר התחילו הצרות. חודש הוא הסתובב ולא מצא מה לעשות. ההורים גרו במעברה של בת ים.
היום יש שם גן גדול, וקוראים לו גן העיר. אז זו לא הייתה סביבה טובה לגדול בה. חודש אחרי שהוא השתחרר מהצבא, הוא נתפס על שוד מזוין. הוא ועוד שניים מהמעברה שדדו את מלון ארמון ים. נכנסו, ובאיומים לקחו כסף מפקיד הקבלה ומהאורחים. למחרת המשטרה עלתה עליו.
"ב1977 הוא נשפט וקיבל 7 וחצי שנים- שש שנים על השוד,ושנה וחצי על עדות שקר. אלי בחקירות לקח על עצמו רצח של מקס אלקיים, שהיה בבת ים שבועיים קודם. התעקש שהוא רצח.
הסיפורים שלו לא התאימו בכלל לממצאים שהחוקרים הביאו מנתיחת הגופה, אז כעונש ביזוי ועדות שקר הוסיפו לו עוד שנה וחצי. ארבע שנים הוא היה בכלא רמלה. בשנה החמישית הוא עבר לכלא שטא והיה בתוכנית שיקום. הוא עבד בקיבוץ ניר דוד, לא פעם אישרו לו לישון שם ולא לחזור בלילות לכלא.
כל החיים בקיבוץ מצאו חן בעיניו , והוא ביקש מהעובדות הסוציאליות שיאתרו לו קיבוץ ומשפחה מאמצת. הוא רצה אחרי השחרור לעבור ישר לקיבוץ, הוא לא רצה לחזור לבת ים. ואז דרך חרות לפיד סידרו לו את יוקי ובלהה גרוסמן מדליה.
בדליה היה לו טוב, אלי הוא בחור מקסים ויודע לכשף אנשים. הוא חכם ומדבר יפה. בהתחלה הוא עבד שם במוסך ובמטבח. במכתבים שלו הוא היה כותב כמה טוב לו, ואיך הוא לומד את החיים בקיבוץ. היו לו המון חברים. בחורות, אבל הדבר שעשה אותו הכי מאושר הייתה יעל פרץ, שנעשתה החברה קבועה שלו.
הוא היה משוגע עליה, וכמעט שנתיים הם לא זזו אחד מהשני. אחרי שהיא עזבה אותו הוא נשבר. זאת הייתה התקופה שבה הוא היה אמור להיבחר להיות חבר קבוע בקיבוץ, אבל אז הוא עזב וחזר לבת ים- כאב לו יותר מידי להיות איתה באותו מקום. שוב הוא התדרדר." |
