היחס לחופש מול היחס למסגרת דרך מבחן הווארטג

ריבוע שבו מופיע מעין "תלתל" המרחף לו מלמעלה ומתוך התגובות אליו ניתן ללמוד על היחס לחופש ולתנועה. הצורך בחופש, מה מעניק תחושת חופש ומה ההרגשה שמתלווית לכך. אנשים הזקוקים נואשות לחופש יפנו, פעמים רבות, לריבוע זה כראשון ויציירו בו אלמנטים הקשורים בתנועה כמו ציפורים, עלים ברוח, להבות של אש. אנשים החוששים מאוד מחופש "ייצבו" את התלתל ע"י הפיכתו לחלק מחפץ מקובע. פעמים רבות הם גם ישאירו אותו לסוף, או יציירו אותו ראשון כדי "להיפטר" מהאיום או יתעלמו ממנו לחלוטין שכן אין הם יודעים כיצד להתייחס אליו. הוא מאיים עליהם ולא נוח לעיכול.

פתרון "קלאסי" ושכיח מאוד. ציפורים, תנועה ונוף. המציירת אוהבת חופש, נהנית ממנו, הוא אינו מעיק עליה אך היא גם אינו זקוקה לו באופן "נואש". היא בחרה להתייחס אליו כריבוע הרביעי בסדר הציור, לא השקיעה בו אנרגיה מרובה, לעומת ריבועים אחרים שהעסיקו אותה הרבה יותר. ניכרת תחושה של חופש פנימי.

הפיתרון כאן עשוי להיראות במבט ראשון כזהה – נוף, ים פתוח, התלתל הפך לציפור, בדיוק כמו בריבוע הקודם. עם זאת, הוא משקף התייחסות שונה לחלוטין. הביטו בסירה המושחרת עד מאוד. השחרה, בציור, מלמדת על מצוקה כלשהיא. הכותב חייב להתעכב יותר זמן באותו המקום כדי לייצר את הכתם המושחר ועל כן הדבר מלמד על התעכבות. מעבר לכך – הגלים – הם משורטטים בקפידה רבה, מעוצבים ונשלטים. הציור מלמד על צורך בשליטה. זה לא שהוא לא צריך חופש אך הוא חייב לתכנן אותו, להיערך לו. תפיסת החופש שלו שונה לחלוטין משל הקודמת. היא נרגעת ונהנית. הוא נלחץ. הוא כלוא. הוא אינו מרגיש חופשי.

פתרון דומה אך שונה ניתן למצוא כאן. אמנם קיימת תנועה, התלתל הפך לציפור כמו בשניים הקודמים אולם האווירה של הציור שונה לחלוטין. היא קודרת, מאיימת, לא נעימה. תחושת החופש מלווה באי נוחות ההולכת ומתגברת כסערה המאיימת לפרוץ בציור.

החופש של בחורה זו מצוי רק במקום אחד – מאחורי המסכה. היא אינה מסוגלת לנהוג בטבעיות וזקוקה למסכות שיגדירו אותה ויגנו עליה מפני חשיפת האני האמיתי שלה.

ריבוע 6 – יחס למסגרת:

בריבוע זה מופיעים שני קווים ישרים שניתן לחברת לכדי מסגרת, באופן טבעי יחסית ועל כן אופן ההיענות לגירוי מלמד על יחס למסגרת. להזכירכם – מסגרת היא מושג רחב ביותר. יכול אדם להיות מאושר במסגרת הביתית וגם בעבודתו או לסבול בשתיהן או רק באחת מהן. יש צורך לנקוט משנה זהירות בעת הניתוח.

אנשים הזקוקים למסגרות נוטים לחבר בין הקווים ואף לוודא כי כל הקצוות סגורים. לעומתם, אלו שמחפשים חופש מן המסגרת פותחים פתחים בחיבורים בין הקווים או לא סוגרים ומחברים כלל. ציור שני בתים, שני מלבנים וכדומה יכול להעיד על כך שהכותב "נקרע" בין שני עולמות. בין הבית והעבודה בין הורה אחד למשנהו (ילד להורים גרושים/פרודים), בין הבעל / האישה למאהב/ת...

כותבת זו נתנה לציור את השם: "התמונה היפה ביותר בסלון הבית שלי". בסלון ביתה, בחדר המרכזי הפתוח לרווחה לאורחים, היא "תלתה" תמונה ביתית שהיא אוהבת. בחורה זו התחתנה כמחצית השנה לפני שציירה, היא מאושרת בחיי הנישואים שלה ומחצינה את אושרה בכל דרך אפשרית. הקווים המוצלבים, היעדר סגירת הקצוות עד הסוף והיעדר הדיוק תואמים את אופייה הקופצני מעט, חסר הסבלנות, הרגשי (הכניסה קווים מעוגלים ותכנים רגשיים לתוך ציור "רציונאלי") ואין בהם כדי להעיד על קשיים, כפי שעולה גם מתוך כתב ידה.

שמו של הציור הזה הוא "הצריף באחורי החצר עם הדלת בצד". השם מדבר בעד עצמו. הצריף "חמור סבר", הקווים ישרים כמו סרגל ומעידים על נוקשות רבה. לא ניתן לראות את הדלת, כלומר – אין נכנס ואין יוצא. צריף זה, כשאר חלקי הווארטג והכתב מלמד על תחושת מחנק וכלא הנובעים מתוך עניינים הקשורים בבית. במהלך הייעוץ איתו עלה הנושא הכאוב של ביתו הגרעיני, חינוך נוקשה שכלל עונשים קשים.

האישה שציירה שני בתים אלו הסגירה את הלבטים הרבים שלה. היא השקיעה שעות מרובות בעבודה והרגישה אשמה על כך שהדבר בא על חשבון המשפחה. בנוסף – היא עבדה בעבודה אחת אף נפשה חשקה בקריירה אחרת. היא למעשה "נקרעת" בין העולמות השונים. יחד עם זאת, היא היטיבה לסגור את כל הקווים, לא השאירה פינות פתוחות, הקפידה על פרטים ולכן ניתן לראות כי למרות הלבטים ולמרות התחושה היא אינה "מעגלת פינות" אלא מגלה אחריות כלפי כל אחת מן המסגרות בהן מצויה.

"אדם חסר כיוון" - פתרון זה הוא ייחודי ביותר שכן האישה המבוגרת שניגשה אל המבחן בחרה במילים במקום בציורים. מדובר באישה מבוגרת (כבת 70), שאינה בקו הבריאות ומתמודדת עם מחלות סופניות הן של בעלה והן של בנה. למרות שמדובר בפתרון מילולי הרי שברור ביותר כי היא קלטה את הגירוי. בסיטואציה בה היא נמצאת אין וודאות, אין ביטחון, אין כיוון. המסגרת הנוכחית בעל-אישה-ילד היא מסגרת שבכל רגע נתון יכולה להתפרק ואין המדובר בילד שעוזב את הבית אלא ילד שעוזב – לתמיד. או בעל שעוזב – לתמיד. לכן המסגרת היא אשליה ואינה באמת קיימת. כיצד אפשר לדעת מהו הכיוון אם אפילו לא יודעים מתי? כמה זמן עוד נשאר? מה אפשר לעשות?. אחד הפתרונות העצובים יותר.