שם למעלה – להבין את האזור העליון של הכתב על פי הגרפולוגיה
|
|
הוא עלה בסולם הדרגות, תביא ציון גבוה, השכלה גבוהה, בית דין גבוה לצדק, סמכות עליונה, מרים את האף, מביט מלמעלה, ערך עליון, צו מוסרי עליון, מעופף כעפיפון, תלוש באוויר...
אלו הם רק חלק קטן מהמושגים העוטפים אותנו כבר מילדות. לכולם מכנה אחד משותף – היחס למעלה, למה שמעל, למה שמעל לממוצע, מעל ליומיום, מעל למיקום או למאמץ הסביר, הרגיל.
מימי בראשית אנו מביטים למעלה לכוכבים למצוא בהם את התשובות הנסתרות, מכתירים את המלכים בכתרים מגביהי קומה, מושיבים את השופטים על כסאות מורמים מעל במות גבוהות, מעריצים את הכוכב התורן, מבקשים מישרות בכירות, ניהוליות, מטפסים למעלה או מהלכים שפופי קומה בשל מרותה של הסמכות העליונה בבית ובעבודה.
על פי הגרפולוגיה, בכתב היד ניתן לראות את היחס שלנו אל כול אותם המושגים. את התפיסה שלנו בכל אשר קשור לשאיפותינו להתפתח בתחומים הללו, ביחס שלנו לסמכות, הימצאותה או היעדרה של היהירות וכדומה.
כחלק מבדיקת האזור העליון ראוי להזכיר כי שלושת האזורים של הכתב: עליון , אמצע ותחתון, מלמדים אותנו רבות גם על המבנה הנפשי ומערך היחסים שבין הסופר אגו, המגולם באזור העליון, לבין האגו – האזור האמצעי והאיד הבא לידי ביטוי באזור התחתון.
האזור העליון בכתב אותו נבחן כאן, מכיל את חלקי האותיות הבולטים כלפי מעלה, לפי התקן: ף', ץ', ל', ט', צ'
אך גם את חלקי האותיות שאינם שייכים לו אך נמצאים בו, אם בדרך של "פלישה" כמו למשל ש'
 שעולה מעל לשורה, למרות שאמורה להיכתב רק באזור האמצעי, או:
בדרך של "אל-נמיכה", כלומר – התחלת אות באזור העליון למרות שאמורה להתחיל באזור האמצעי:
איך מתייחסים לכל אלו?
ראשית, יש לזכור כי תנועה העולה כלפי מעלה היא תנועה שקשה לבצע אותה מבחינה מוטורית. בנוסף, זו תנועה המתרחקת מן הגוף ולמעשה מגדילה את מרחב ההימצאות של הכותב בשטח. בעצם העלייה למעלה מתעכבת גם התנועה כלפי שמאל, כלומר – מתעכב תהליך הכתיבה והחשיפה.
כמו כל אלמנט הקיים בכתב חייבים לבדוק את הקשר הישיר שבין הצורה, שהיא הפן החיצוני והגלוי לעין, לבין התנועה היוצרת את הצורה והלחץ המופעל על הקו.
בבחינת האזור העליון אלו הן חלק מן השאלות שאנו אמורים לשאול:
- א.האם העליות למעלה הן בהתאם לתקן או בניגוד לו?
- ב.לאיזו מטרה עולה האות למעלה?
- ג.מאיזו סיבה היא נמנעת מלעלות?
- ד.האם התנועה היוצרת את העלייה משועבדת לצורה החיצונית?
- ה.מה הצורה מנסה לספר לנו?
כמובן, שרק מתוך ההקשר הרחב נוכל להבין את המשמעויות השונות:
 כתב יד זה שייך לטיפוס אוטיסט ע"פ אודם אם כי קיימים בו מאפיינים סכיזואידיים המקלים על יצירת התקשורת עם הסביבה, גם אם מדובר על מראית העין.
האזור העליון עולה באופן שיטתי לאורך כל הכתיבה ותמיד באותו האופן: הוא עולה גבוה, גבוה מידי, או אז מבצע "נמיכה" מהאזור העליון לאמצעי, חוזר לאזור המרכזי ושם נתחם ע"י המחיצה – אותו הקו העולה אותו "צייר" שניות לפני כן. הוא אינו פורץ את המחיצה ואינו משאיר אף עליה "פתוחה" אלא דואג לסגור כל אחת מהן במין בלון צנום, לרוב.
יש כאן, בין היתר, גם "קישור מדומה" – אותה התופעה המלמדת על רצון עז של הכותב לצאת מתוך עצמו, להתקרב אל הסביבה אך על הפער בין הרצון ליכולת הנגלה לעין באופן בולט כאשר הקו היורד נחסם ונעצר במחיצה ואינו מעז להתקדם, לפרוץ אל מחוץ למסגרת האני כלפי שמאל – החברה.
לפני הנמיכה הוא עולה כלפי מעלה, כאילו מנסה לאזור אומץ ולמצוא את הכוחות לכך בתוך עצמו לפני שמנסה לרדת חזרה אל תוך עולם הרגש וממנו הלאה, לחברה.
בביצוע עלייה גבוהה שכזו הוא למעשה מגלה את הקונפליקט: להיות עם עצמי ורק עם עצמי – פיתוח מימד אורך מוגזם שבעצם ביצועו נגזל, כביכול, זמן יקר מהתקדמות תהליך הכתיבה מימין לשמאל, מהכותב אל החברה – או – ליצור קשרים עם הסביבה, רצון הבא לידי ביטוי בהנמכת התנועה כלפי מטה וביצוע תפנית קו כלפי שמאל בסיומו, בקערה הקטנה שבאות ת' בסוף המילה ובהקפדה על קריאות הכתב ובכך הסגרה של חשיבות דעתה של הסביבה עליו.
המרחקים הגדולים שבין המילים, ההפרדה המובהקת בין האותיות, הכתיבה באימפולס האות ועצירות משמעותיות בין אות אחת לשנייה מחזקים את המעצורים הקיימים בו, בכותב, מעצורים המקשים עליו לשחרר את הבעתו החיצונית כדי לגשר על הפער שבין עולמו הפנימי המייחל למגע אך החושש ממנו, לפחות באותה המידה.
 שתי מילים אלו גזורות מאותו הכתב. כאן קיימת דינאמיקה שונה, אם כי בחלקה – דומה.
האות ל' עולה כלפי מעלה, אם כי אינה חורגת מן הגובה הנחשב ל"תקין". לאחר מכן גם היא מבצעת נמיכה כלפי מטה אולם אינה מתקרבת אל האזור האמצעי. היא למעשה מסגירה רצון להתפתח אולם הקו אינו חד, ערני ותנופי ומלמד על קושי של הכותב להתמודד עם העולם של האזור העליון הגורם לו "להתקפל" חזרה אל תוך עצמו ולחוש חסר יכולת וחסר אונים בהתמודדות עם משמעויות האזור העליון.
עם זאת, באות ע' שבמילה "הנוער" קיימת אל נמיכה. החלק הימני של האות פותח ממרומי האזור העליון ולא מתוך האזור האמצעי כפי שאמורה להיות. אל נמיכה מסגירה רצון של הכותב לחזק את אחיזתו בעולם הידע, הרוח, המוסר וכדומה, לעיתים גם על חשבון ההתעסקות עם העולם הרגשי (ראו דוגמא באה). אך אנו כבר למדנו כי לכותב קיימת בעיה עם האזור העליון, בעיה שקיבלנו איתותים אודותיה מן ה-ל' שב"הולכים", כיצד נקבל לכך חיזוקים? החלק השמאלי של ה-ע', זה שאמור לעלות כלפי מעלה, גם אם רק באזור המרכזי/אמצעי של הכתב, עולה ומציץ ומייד נסוג ומנמיך קומתו. על הניסיון להתחיל מלמעלה הוא משלם בחוסר היכולת שלו להתמודד גם באופן רגשי עם תחושת השפלתו, אי יכולתו.
אולם, כותב זה אינו מוותר לעצמו והוא חוזר ומתנסה, לעיתים אף "מצליח" בכך אך המחיר אותו הוא משלם נגלה בהמשך, בנמיכות מאזור עליון ואמצעי, באל-העליות שלו, בשבירות הקווים, בהתפרצויות חוטיות נרפות שכאילו אינן תואמות את הכתב, בחילופי לחץ חסרי עקביות, בקווי הכיסוי המרובים ושקיעות האותיות מאזור אמצעי לתחתון.
 בדוגמא זו קיימת אותה התופעה אם כי באופן מוקצן יותר. הכותבת מתחילה את האות ע' באל-נמיכה בולטת אולם זו גזלה ממנה כוחות ועל כן היא אפילו אינה מסוגלת להגיע למחיצה שיצרה , עולה מעט, אך לא מעבר לקו הבסיס של אזור האמצע, נעצרת ונבלמת שם מבלי להשלים את משימתה, מבלי לסגור את הקצוות עד הסוף ומבלי להצליח להפגין את העליונות היהירה אותה ביקשה לייצר. מעבר לכך, לאחר מכן, שאר האותיות באזור האמצעי כתובות בקווים רועדים, חוטיים או מתוחים, האות ת' מודחסת לחלוטין ואף יוצרת עניבה מסתירה וסוגרת. הרצון להתחיל מלמעלה, כפי שבא לידי ביטוי באל נמיכה שבתחילת האות ע', מעיד, במקרה זה, בין היתר, על הקושי המצוי בעולם הרגשי וניסיון להתמודד איתו מעמדה מרוחקת וגבוהה יותר אך ללא הצלחה.
 כותב זה מוכן ואף נחוש לעלות לאזור העליון של הכתב. עם זאת, האות ל' אמורה לעלות ואף לקבל הטיה קמורה לימין. זו אחת משלוש האותיות הבודדות שבזמן כתיבתן מתרחש תהליך הבדיקה לאחור. זו אות שסיומה אמור להיות כלפי ימין, מימין לשאר חלקי האות. כלומר: היא חוזרת לזמן שלפני ההווה, הרגעי עד מאוד בזמן כתיבת האות ומביטה אל העבר, ה"אני", הבסיס, המשפחה, הידע שנצבר עד כה וכדומה.
למרות שהוא עולה למעלה הוא מסרב בכל תוקף לבצע את שאר הפעולה המתבקשת ממנו באות ספציפית זו וסרבנותו עקבית לאורך כל תהליך הכתיבה.
תופעה שכזו מחייבת אותנו לשאול ולהבין מה יש שם בעבר שכל כך לא נעים, קשה, מעורר דחייה שהכותב רואה לנכון לחסום כל הזדמנות שיש לו להביט בו, בעבר. לו הכתב היה ספונטאני, זורם, מתקדם, אפשר היה לדבר על העדפה של הכותב להביט קדימה מתוך מכוונות אופטימית אל עבר העתיד והחברה. אין זה המקרה כאן.
הכתב ערני ותנועי למדי, תנועתו תוססת וקיימת אך הוא אינו מעיף מבט, ולו לרגע, בעברו. הוא גם אינו ממש מתקדם אל עבר עתידו. הקו זורם בהרבה מן הכתב, אך זה תקוע וסובל מחוסר שקט הנובע מחוסר נכונות של הכותב להתמודד עם המטען החי שהוא סוחב על גבו. חי עד כדי כך שהוא מוצא את עצמו שוב ושוב בולם, במכוון, את ההתעסקות בו.
 כאן, חוסר ההתבוננות לעבר מקבל חיזוק מהיעדרו הצורני של היחס הראשוני באות ת' ויצירת אות תלויה. התבוננות בהגדלה מלמדת כי למעשה באות ת' ישנו קו כיסוי:
 הכותבת מתחילה להתבונן על עצמה ביחס הראשוני אולם המקום כאוב עד כדי כך שהיא מעלימה אותה בקו כיסוי, נועלת את העולם הפנימי שלה ומסרבת בכל תוקף לגעת בו (גם קו הכיסוי וגם חוסר הרצון לגעת בבסיס השורה).
 כותבת זו רוצה את מה שאין, מדגישה ומחצינה את מה שחסר ולמעשה מנסה, ללא הרף, לפצות את עצמה על חסכים.
ארבע פעמים בקטע הקטן הזה היו לה הזדמנויות להראות את מה שבאמת יש באזור העליון. שלוש פעמים באות ל' שאמורה לעלות כלפי מעלה ופעם אחת באות צ' (הציפייה), שאמורה להתחיל מלמעלה.
בכל אחת מן הפעמים האלו זה פשוט "לא הלך". הצ' התחילה נמוך מידי, הל' סירבה לעלות, לא ממש "ראתה צורך בכך", תופעה המאפיינת את הכתבים הנרקיסיסטיים של הטיפוסיים הנרקיסיסטיים שמבקשים שיאהבו, יכבדו ויעריכו אותם ואת "הישגיהם". הישגים, שפעמים רבות, הם אפילו לא טורחים להוכיח. הם פשוט יודעים שהם מסוגלים לכך אז למה להתאמץ?
אבל, בניגוד לאותיות אלו, קיימות אותיות אחרות שרוכשות להן מקום של כבוד ומדגישות את האזור העליון באופן מיופייף, כמו הכתב עצמו. אגב, במקרה זה ניתן לראות גם פלישות אי תקניות לאזור התחתון – שוב – פיצוי.
לכותבת זו איכויות רבות. יש בה רגישות אסתטית, הקו שלה הוא ערני וזורם ומלמד על ערות מחשבתית ועל חיות, יש לה ארגון טוב למדי, רגישות אנושית ועולם רגשי עשיר ומקורי. עם זאת, לתחושתה, היא אינה מצטיינת בכל הקשור לאזור העליון ועל כן רואה לעצמה צורך להשקיע שם יותר אנרגיה על מנת להראות לעולם את מה שהיא "יודעת" שהוא אינו מספיק טוב, לדעתה. חוסר היכולת לעלות למעלה – האמת. הפלישות הצורניות – הפיצוי הצורני המרשים.
 אל אל-הנמיכה הבולטת כאן באות ן' ניתן להתייחס גם כאל הטעמה סופית. זו באה בסוף מילה ולמעשה יוצרת חיץ מובהק בין המילה והמתרחש בה לעולם החיצון. את חוסר האמון ביכולות האישיות ניתן לראות בנמיכה הקיימת באות ל' שבמילה "מנהלת", בכבדות ובתקיעות של הכתב, באלמנט החוזר על עצמו של רעפים יורדים בכתב, באותיות הנצמדות האחת לשנייה. את חוסר האמון הזה והחשש מפני העולם החיצון מחזקת אותה ן' סופית המבקשת, כביכול, להסתיר ולגונן.
כפי שניתן לראות מדוגמאות מעטות אלו, את התובנות האמיתיות ניתן לקבל רק מתוך הבנת ההקשרים שבין מה שקיים למה שאיננו, מתוך הדינאמיקה שבין המאקרו למיקרו, מתוך הבנת הדינאמיקה שבין האזורים השונים והתהליכים המתרחשים ביניהם שכן הם קשורות בעבותות ולא ניתן להפריד אזור מאזור כפי שלא ניתן להפריד את התנועה מן הקו, את הקו מן המילה ואת זו מן המשפט וכך הלאה.
מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>
|
|
