הניתוק מה"אני"

עד כמה אנחנו באמת מודעים למעשינו?
עד כמה אנחנו באמת יודעים מדוע אנו בוחרים בדרך כזו ולא באחרת?

עד כמה אנחנו באמת מחוברים לרגשות שלנו? לתחושות הבטן? או שאנו פועלים מתוך שיקולים קרים ורציונאליים? האם אלו, האחרונים, באמת נכונים לנו, אם הם מתעלמים מאותה תחושת הבטן, המנוגדת להיגיון, זו שיושבת שם במעמקים, זועקת, מניפה שלטים, בועטת בנו מבפנים ומתחננת שלא נתעלם ממנה?

שאלות הן אלו הן רק קצה הקרחון בכל הקשור ליכולת שלנו להתבונן בעצמינו במראה ולדעת האם אנו רואים אותנו או את מי שייצרנו, או את מי שאנחנו רוצים לראות.

בכתב היד נוכל לראות סוגים שונים של ניתוקים מ"האני האותנטי" שלנו ונוכל ללמוד על סימנים המלמדים על האופן שבו אנו מנסים, לעיתים ב"הצלחה" לייצר את התדמית הפנימית או החיצונית הנחשקת.

כותב זה הינו סקרן, חריף מחשבה וקליטה. חשיבתו ערנית ומהירה, הוא שואף להבין באופן רציונאלי, אובייקטיבי ורחב את העומד מולו וגם את עצמו. יחד עם זאת, בכל הקשור לעולמו הרגשי, גם אם מסוגל להבין רציונאלית ואינטלקטואלית את מעשיו או רצונותיו, קשה לו יותר להתחבר רגשית למקומות אלו והוא חי די במנותק מתחושותיו האמיתיות. הוא חי יותר בראש מאשר בגוף ובנפש.

שימו לב לכתב הערני, לשני האזורים העילי והתחתי ולפלישות אליהם, למרווחים הגדולים בין השורות ובין המילים, לקערות המקופחות. הכתב שואף לפישוט ולמהירות. לעליה לגבהים וירידה למעמקים. אזור האמצע שנמצא בינו לבין עצמו ובינו לבין החברה סובל מתנודות, קווים נשברים, קערות מתפחסות, קווי כיסוי וקיפוחים.

הרושם... כל כך חשוב להרשים. אין ספק שלחץ הכתב החזק, הגדמים המסיימים באזור התחתון, הזוויות הרבות בכתב בשילוב עם ההתפרסות הדינאמית והאינטליגנטית על הדף (תמונת ארגון מצוינת, מאורגנת ומסודרת אך לא נוקשה מידי) מלמדת על כך שהכותב אכן חדור מוטיבציה להצליח והוא אכן דוגל בעבודה קשה ובמצוינות. כאן לא ניכנס, כמובן, לניתוח מלא ואני בוחרת להתעלם מכל שאר הצדדים באישיותו ומאופייני חשיבתו ופעולתו, אלא נתמקד בשאלה החשובה למאמר זה: מהו המחיר האישי?

נפנה לסימנים האחרים בכתב שיתנו לנו מענה: הכתב מעוצב מאוד. ניכר כי יש דגש חשוב ביותר על הרושם אותו הוא ייצור. אות ראשונה גדולה, פלישות לאזור עליון, אל נמיכות, סיומים גדומים ואף, לעיתים, מסתיימים בקרס קטן.

בניגוד לכותב הקודם שעסוק באינטלקטואל, בחשיבה בלתי פוסקת, בניסיון להבין רציונאלית ועל כן התנתק מהעולם הרגשי שלו, כותב זה עסוק ברושם החיצוני, בחיזוקו ובהצדקתו. ממקום זה נוצר ניתוק מתחושות ורגשות שעשויים להעמיד בסכנה את הרושם המבוקש. הוא משקיע אנרגיה בליצור "אני" מחוזק יותר וטוב יותר מכפי שהוא מרגיש מול עצמו שכן אם, לתחושתו, "הוא" היה מספיק טוב, הוא לא היה נזקק לחיזוקים בהם הוא נוקט.

באופן "פרדוקסאלי" כתב יד זה דומה מאוד לקודם לו. שניהם עסוקים ברושם החיצוני. הקודם בחר בדרך של מצוינות, האדרת שמו, כיבוש. זו בוחרת ב"התנחמדות". היא הילדה הטובה. היא הילדה הטובה שעומדת בציפיות של כ-ו-ל-ם, שחשוב לה להיות "בסדר". הכתב שלה קריא, מאורגן ומסודר. הוא כמעט כתב תקן שאינו מביא איתו את ה"אני" של הכותבת אלא את המוסכמות, הציפיות וההנחיות של הסביבה.

מהמקום הזה האם "רצוי" או "מותר" להתחבר ל"אני האותנטי"? הוא עשוי לעורר בעיות.. הוא עשוי ללמד על רצונות, חשקים וצרכים שאין להם כל קשר לציפיות ולדרישות של החברה ממנה. היא הרי "אמורה" לרצות את כול העולם. את כולו. לשם כך היא מוותרת על עצמה.

כתב קטן, לחץ חלש, כתב כלול לחלוטין. רווחים גדולים מאוד בין המילים ובין השורות וגם התפרקות של מילים (כל שהו , הכת יבה ועוד שאינן נראות כאן). שוליים, מכל הכיוונים, רחבים מאוד (לא הוכנסו לקטע על מנת להגדיל את הכתב לצורך המאמר). כל אלו, כאשר משולבים להם יחדיו מלמדים על אישיות שאינה מחוזקת מספיק על מנת להתמודד מול העולם הגדול. היא מקטינה קומתה, אינה מעיזה להביע דעתה ולמעשה חיה בתוך עולמה הפנימי, מופנמת לא רק מתוך גישה אלא גם מתוך חשש מהסביבה, למרות רצונה להתקרב אליה – השמאלות קלות וכמעט בלתי נראות בסיומות הקווים המאונכים – ראו חיצים. אם כך, מה לה ולחיבור עליו דיברנו ל"אני" האותנטי? הרי היא כולה בתוך עולמה.

בדיוק זו הנקודה. היא כולה בתוך עולמה. היא כל כך בתוך עצמה שאין היא רואה את עצמה בהקשר הרחב. היא מנותקת, בודדה, חסרת ביטחון ואינה מסוגלת לבחון את עצמה באופן "אמיתי". היא חיה מתוך פחדיה, חולשותיה, חוסר האונים שלה ואינה רואה את צדדיה החיוביים באותו האור, אינה מקנה להם את המשקל הראוי. היא בתוך ה"אני" שלה. אך מכירה רק את חלקיו.

זה לא פשוט לתת ל"אני" שלנו מקום של כבוד.... התירוצים שיש לנו, לכולנו, הם רבים. החיים, העבודה, הילדים, המצב הכלכלי...

קחו מראה. הביטו. שאלו את עצמכם אם הנשקף אליכם הוא ה"אני" שלכם או ייצור אחר שאתם בחרתם, בעצמכם, לתת לו מקום.

אם הוא שם, כל שנותר לכם הוא לשאול – האם אתם באמת רוצים אותו שם. זכרו – אם יצרתם אותו והבאתם אותו, בעצמכם, לכם יש את הכוח גם לסלק אותו מביתכם.

בהצלחה....

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>