תחושת חופש בכתב היד

הכתב שלנו ובעיקר הקו המרכיב אותו יכולים לתת לנו מענה מאוד מדויק לגבי תחושת החופש והחרות האישית של אדם להיות מי שהוא, לבצע דברים באופן שהוא רוצה, להביע את עצמו ואת דעותיו העצמאיות וכך הלאה.

כמובן, שיש לתת את הדעת גם על מידת ההתחשבות של הכותב בנורמות, בכללי החברה ובתכתיביה, בכבוד שהוא מעניק או לא לאחרים, בזמן שמביע את עצמו באופן חופשי.

כאשר אנו כותבים אנו מבצעים תהליך תנועי שנותן אינדיקציה לגבי חופש התנועה הפנימי שאנו מרגישים. למה הכוונה:

מכירים את האנשים שגם כשהם מתעצבנים מאוד הם עדיין מדברים בקול שקט, האגרופים שלהם קפוצים והדבר היחידי שמתפקע, כמעט, הוא הווריד ברקה?

למעשה, הם אינם מרשים לעצמם, מסיבותיהם השונות, להביע את כעסם באופן חופשי. יכול להיות שהמילים יבטאו בדיוק את מה שהם חושבים ומרגישים, אם כי באופן מבוקר ומחושב, אך הם לא יאפשרו לעצמם "לאבד שליטה".

לעומתם, ישנם אנשים שגם כשהם כועסים הם יחייכו ויעמידו פנים שהכול בסדר ואת הכעס הם יוציאו מאוחר יותר, אם בכלל, ובדרך כלל – לא על הגורמים לכעס ולתסכול, מולם, הם העדיפו לשמור על חזות מחויכת. פחד? כבוד לסמכות? הזמן הלא נכון? "פולניות"? הכול אפשרי.

מנגד קיימים אלו שייעלמו בשעת כעס וישתקו, יצרחו ויצעקו, יתכווצו ויבכו...

התגובות לתחושת כעס פנימית הן שונות, בדיוק כמו התגובות לביטוי תסכולים, עצב, שמחה, התלהבות וכדומה.

אם כך, כיצד נזהה את התגובות ומה בעצם אנחנו אמורים לחפש בכתב ובקו כדי לקבל את התשובה המדויקת? לשם כך אנחנו חייבים לשאול את השאלות הבאות:

1. מה הוא באמת מרגיש והאם קיים פער בין מה שמרגיש למה שמראה?
2. במידה וקיים הפער – מהו מקורו?

כדי לקבל תשובה, חייבים לבדוק אספקטים שונים:

שלוש תמונות הכתב

תמונת תנועה סוערת ורפויה מלמדת על היעדרם המוחלט של מעצורים – כלומר, בשני המקרים האדם מונע מדחפים או מהיעדרם. הסוער חסר גבולות ומרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו. הנרפה חסר דחפים ומרשה לעצמו לא לעשות שום דבר. גם זה – חופש.

תמונת תנועה ספונטאנית מלמדת על ביטוי ישיר ומוחצן של הרגש, המחשבה והפעילות אולם מתוך היותה ספונטאנית ולא סוערת הרי שברור כי הדחפים שבה אינן קיצוניים ובלתי נשלטים וכי קיימת מידה של איזון המאשפר לכותב להביע עצמו באופן ישיר אך לא קיצוני.

תמונות תנועה מבוקרת וקפואה מלמדות כי קיים פער בין מה שהכותב מוציא לבין מה שהוא מרגיש. עם זאת, הפערים הם עצומים. בתנועה המבוקרת הכותב פשוט מכיל על עצמו מעצורים וביקורת עצמית כמו אומר: "אני יודע מה אני מרגיש אבל אני חייב לעצמי ולמי שמולי, לבדוק את רגשותיי, לבקר אותן ולהוציא החוצה תגובה מחושבת והגיונית יותר". לעומתו, הקפוא-כפות אומר: "אסור, אסור, אסור. אני חייב לשתוק. אסור לי להגיב." והוא עושה זאת מתוך פחד פנימי נוראי מהתגובה למה שיגיד, מהשינוי שאולי יתרחש, מהדחייה, מהזלזול, מהאדישות, מאובדן של "ביטחון" כזה או אחר. כל כותב מסיבותיו שלו.

שילוב בין התמונות השונות:

מעבר להתבוננות על כל תמונה בנפרד, יש צורך לבחון את השילובים הנוצרים בין התמונות השונות ואלו משמעותיים ביותר בעת הבחינה הכוללת:

כך למשל, מי שכתיבתו סוערת אך יש לו תמונת ארגון חיובית יחסית, משתדל עד מאוד למצוא את הדרך לתמרן בין רצונות ודרישות החברה לבין רצונותיו האישיים. אנו למדים זאת מכך שלמרות דחפיו החזקים הוא משתדל לייצר ארגון חיובי בהתאם לנדרש ממנו.

עם זאת, במידה ותמונת הארגון שלו שלילית וכך גם תמונת הצורה שלו, הרי שמדובר בכותב, שמתוך בחירה או מתוך היעדר מודעות עצמית או מתוך חוסר שליטה קיצוני – אינו מציב לעצמו גבולות ומתנהג כילד קטן שלא התבגר החושב כי העולם כולו סובב סביבו ורק רצונותיו הם החשובים.

ככל שתמונת הצורה מוקפדת ומעוצבת יותר נלמד על אדם המקנה חשיבות רבה יותר לרושם החיצוני. כאן, כמובן, יש צורך לבדוק האם למען הרושם הוא "רק" יקפיד יותר בלבושו או לעומת זאת יקפיד בדבריו עד כדי סילוף מלא של תחושותיו, למען אותו הרושם המבוקש. מהו הרושם? נחמד? מחושב? מתוק? יעיל? קר?. כל אחד והרושם שהוא מבקש להותיר...

ככל שתמונת הצורה מוזנחת יותר ונעדרת קריאות, נפגמת התקשורת בין הכותב לבין החברה. גם על המקורות השונים לכך – חוסר אכפתיות מובהק, דיכאון או עייפות קיצוניים, חוסר מיומנות בכתיבה, בעיות רפואיות או נפשיות, יש כמובן לתת את הדעת ולבחון לעומק.

הקו

בסופו של דבר, יש צורך להביט פנימה, באופן עמוק יותר אל תוך הקו עצמו, אל מה שמצוי בעובי הקורה, בבסיס. שלוש התמונות יכולות לתת לנו אינדיקציה כללית אולם הקו עצמו, המבנה שלו, המרחב שהוא מתבטא בו, אלו יתנו את התשובות המלאות.

קו מוזן ומשוחרר בתוך מרחב משוחרר, עם חילופי לחץ שטפיים, סיום שיפודי קל וצורה חיובית אך לא מוקפדת מלמד על תחושת חירות פנימית להביע את עצמי כפי שאני. הדבר דומה לאדם המצוי בתוך מרחב פיזי פתוח והוא נהנה מתחושת השחרור באותו המרחב, אינו מרגיש מאוים או דרוך.

בדרך כלל הדבר יבוא לידי ביטוי במראה הכללי הבא: גודל כתב תקין ואולי אף מעט גדול, קערות וקמרונים, קישורים ברמה בינונית, איזון הרמוני בין ה"שחור" ל"לבן" בכתב, תנודתיות קלה בכל מרכיבי הכתב, רוחב ראשוני ומשני דומיננטיים, אזור אמצע בריא ושליט.

קו מוזן ומוצק בתוך מרחב צפוף או צר מלמד על מי שהתהליכים הנפשיים והפנימיים שלו מהירים וטבעיים יותר מכפי שהוא מרשה לעצמו להביע כלפי חוץ. על התהליכים האלו הכותב הציב מגבלות והוא אינו מוכן או נכון לחשוף אותם באופן מלא וספונטאני. דמיינו אדם ערני, חי, עם עולם פנימי עשיר המצוי בתוך מעלית קטנה וצפופה. למרות שהוא אינו יכול, פיזית, לנוע בחופשיות, עדיין מוחו ונפשו ערניים ומתפקדים.

בדרך כלל נמצא ששילוב זה מביא איתו גם תמונות ארגון וצורה מוקפדות יותר, אותיות צרות, מימד אורך מפותח יותר, כתב מופרד ופרוד, יותר "לבן" מ"שחור".

מנגד נמצא את הקו המתוח, דרוך, בעל לחץ אל-שטפי המתחיל ומסתיים בגדמים לרוב. כאשר הוא מצוי בתוך מרחב צר וחסום הרי שהמעלית היא בדיוק המקום הבטוח עבורו. הוא מוגן. הוא יכול להיבלע בתוכה, להיעלם מהעולם החיצון. שילוב שכזה מלמד על תחושת מחנק פנימית, על היעדר תחושת חירות, על פחדים ואף חרדות, היה והמתח של הקו מגיע לדרגת פופאל 5 והוא נשבר, נסדק, מתעוות ואף נגרר לכדי חוטיות מידי פעם.

היה וקו זה מוצא ביטוי בתוך מרחב גדול ונקבל גודל אות גדול, אולי אף עיצוב נלווה דומיננטי הרי שכאן הכותב כאילו מבקש להפיל אותנו בפח והוא מנסה ליצור רושם שהוא מרגיש חופשי ובטוח בעצמו (מגדיל את נוכחותו במרחב), אך בפועל הוא חנוק, אינו ספונטאני, מרגיש לחוץ ואולי אף נחות.

להבנה מעמיקה יותר צריך לבדוק את השינויים, אם קיימים, בתוך הקו, לשינויים הצורניים של האותיות בתוך המילה או בסופה, ליחס הראשוני והמשני ולשינויים שלהם בתוך המילה ובסופה, לדינאמיקה שבין המאקרו למיקרו, בין תחילת הדף לסופו, בין צדו הימני לשמאלי, למתרחש בתוך המיקרו שנייה לפני ולאחר שמתקיימת "פריצה" לא מתוכננת של תנועה ועוד ועוד.

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>