כותבים לאנה

פורסם: בספטמבר 1989
עמוד 3 מתוך 3

קורן:"התחלתי את התכנית ב 76'. זאב ענר פנה אלי, הוא עשה אז תכנית עם אסטרולוג וכירולוג (קורא בכף היד), ורצה להשלים את השלישייה עם גרפולוג. די פחדתי מחשיפה ברדיו, אבל בסוף השתכנעתי והדוחות שלי זכו להצלחה גדולה. אז אמרתי לענר שאני לא מעוניינת להמשיך במסגרת הזו, כיוון שבעיניי הגרפולוגיה שווה יותר מאסטרולוגיה. ענר נדהם קצת אבל ויתר. צביקה שפירא, שהיה מפקד גל"ץ, שאל אם אני יכולה להחזיק קהל במשך שעתיים רצופות. לא נבהלתי מהרעיון, השבתי בחיוב. הקלטנו כל חודשיים שתי תכניות בפני קהל, כשאני מקבלת שלושה כתבי יד של אנשים מפורסמים, מבלי לדעת כמובן את זהותם, פרט לגילם ומינם, ומנתחת מול המיקרופון. ההצלחה היתה כבירה והתכנית רצה שנים".

ההצלחה עוררה ביקורת. אנשים טענו שלקורן יש זיכרון פנומנלי, והיא פשוט לומדת כתבי יד של אנשים מפורסמים, וכשהיא נתקלת בהם-אין לה בעיה לזהותם. עד היום, למרות השנים שעברו, למרות המעמד שרכשה, קורן אינה מצליחה לשמור על שלוותה כשהיא שומעת זאת. " איזה שטויות, בכל הקריירה שלי היו אולי 15 מקרים שבהם זיהיתי את האדם לפי כתב-ידו, ובתכנית בגל"ץ מיד אמרתי שאני מזהה את הכתב, לא רצתי עם זה קדימה. לא היה שום טריק בתכנית שלי, זו היתה תוצאה של המון שנות עבודה והתעניינות כמעט אובססיבית".

לקורן יש גם עכשיו פינה בתחנה הצבאית. בתה הבכורה מגישה בתחנה את "עצם הפז"ם", תכנית להכוונת חיילים משוחררים, וקורן האם מייעצת לחיילים בבחירת מקצוע על-פי מכתב ששלחו בכתב-ידם. היא עושה זאת בהתנדבות, אבל מכיוון המתחרים אפשר לשמוע רטינות. קורן, הם אומרים, תנצל כל פרצה כדי לעשות לעצמה יחסי ציבור, גם אם זה בתכנית של בתה.

בגל"ץ לא מתרגשים.דוברת התחנה אומרת שהיכרותה של קורן עם מאזיני גל"ץ חוזרת עד לתכניתה "תרגיל בחמש אצבעות", שבה השתתפה יותר מעשר שנים. גם קורן לא מתרגשת, היום היא כבר בטוחה בעצמה. את התואר "הכהן הגדול של הגרפולוגיה בישראל" היא משאירה ברצון לישראל אודם, שמסתפק בכתיבת ספרים. היא הולכת על "גרפולוגיה שימושית", כפי שקראה למכון שהקימה. המילה שימושית היא המפתח לכסף, כשהיא מנתחת כתב-יד של מועמד לתפקיד מנהל מפעל או מנהל מחלקה, היא גובה בישראל 1000 שקל ובחו"ל 1200 דולר. דוח אישי על מועמדים לחברות בקיבוצים ובמושבים, הכולל תיאור קצר של אישיות הכותב, יעלה למזמינים 570 שקל. בדיקת מהימנותו של בעל כתב-היד זולה הרבה יותר, רק 57 שקל.

לכתבה "כותבים לאנה" בגרסה הסרוקה >>

קורן גאה מאוד לספר, שמאז הקימה את המכון, לפני 13 שנה, עברו בו 250 אלף כתבי-יד שמישהו שילם עבור בדיקתם. מדובר בהכנסה ממוצעת של מאה אלף שקל בחודש, אם לא יותר.

אז לא כל כך מטריד אותה עכשיו אם גרפולוגיה נחשבת למדע או לא. "פעם היה לי מאוד חשוב להוכיח עד כמה הגרפולוגיה חשובה ואי אפשר בלעדיה. לימדתי המון אנשים, חשבתי שככל שיעסקו במקצוע יותר אנשים, כל יהיה קשה להתעלם ממנו. היום אני עושה רק לביתי, דואגת למכון, רוצה לקבל כמה שיותר דוחות לניתוח". וחוץ מזה יש לה תחביב, איסוף כתבי-יד עתיקים. בידיים רועדות היא שולפת קלף מהמאה ה-16 בכתב-ידו של סופר- אמן, ומתרגשת ממנו הרבה יותר מאשר מן הפקס שהגיע עכשיו מ"מרקס אנד ספנסר".

היא גם הפסיקה להתרגש מטענות הפסיכולוגים, שאינם מוכנים להכיר בערכה של הגרפולוגיה. על טענותיהם היא מעדיפה לענות בנימה פילוסופית: "איפה היתה הפסיכולוגיה לפני מאה שנה, הרי הפסיכיאטרים לא היו מוכנים שפסיכולוגים יתקרבו למטופלים שלהם. הפסיכולוגיה היתה אז בדיוק במקום שהגרפולוגיה נמצאת היום. בעוד מאה שנה יעמדו אלפי מועמדים בתור גם ללימודי גרפולוגיה באוניברסיטה." לפני כמה שנים פורסם מחקר של שני פסיכולוגים מהאוניברסיטה העברית, מרדכי בן שחר ומאיה בר-הלל, שאת מסקנותיו אפשר לסכם בארבע מילים: הגרפולוגיה לא שווה כלום.חנה קורן התגייסה אז למאמץ להוכיח את ההיפך. היום היא אומרת: "אין לי כוח לפסיכולוגים, הם נורא קשים, נורא מאוימים מאיתנו, ואני מוותרת."

היא לא מוותרת כשהיא רוצה לראות כתב-יד. בחביבות, אבל בעקשנות, היא מנסה לספק את תאוותה, וכל כמה דקות היא משחילה את השאלה:"נו, אז תתני לי לראות את כתב- היד שלך?" אפילו בפרידה, ליד הדלת, היא אומרת, אני עוד אשיג את כתב-היד שלך. זה נשמע כמו איום.

היא מודה שנכנסה בין השורות של הילדות שלה, לוותה את כתבי-ידן מרגע שאחזו בעיפרון. חברים שלה נמנעים לכתוב לה מכתבים, או שהם מתקתקים אותם במכונת כתיבה. הנועזים שבהם, הכותבים בכתב-ידם, פותחים את המכתב במילים "מה שלומי". חנה קורן כבר תספר להם על מצבי הרוח שלהם ואם, חלילה, מסתתרת בגופם מחלה. זו אולי גם הסיבה לכך שקורן אינה מסגירה את כתב-ידה, גם לא בחתימה שעלולה להסגיר משהו מאישיותה. על מכתביה היא חותמת בראשי תיבות בלבד, והיא לא חורגת ממנהגה גם כשמדובר בדוחות שהיא מגישה ל"הרון" ול"מרקס אנד ספנסר".