כותבים לאנה

פורסם: בספטמבר 1989
עמוד 2 מתוך 3

היא עדיין לא עיכלה לגמרי את מעמדה החדש." הפקסימיליה במשרד שלי על הכרמל היא הדופק- פקס מלוס אנג'לס, מסן-פרנסיסקו, מסידני, כל הגלובוס אצלי במשרד, לא שאני רוצה לכבוש את העולם, לא שישראל קטנה עלי, אבל כייף לי כשאני רואה שהצלחתי במלחמה על הכבוד של המקצוע". לסידני, היא אומרת, הגיעה אפילו בלי להתאמץ. "התכתבתי פעם עם בחור שלמד והתעניין בגרפולוגיה, אף פעם לא פגשתי אותו.יום אחד הוא התגלגל לאוסטרליה וכתב לי שהוא רוצה לפתוח שם משרד לגרפולוגיה. הוא השקיע את הכסף ובקש שאני אעשה במחיר מיוחד. התוצאה-סיפר מצחיק: "אנה קורן, סידני, אוסטרליה".

עכשיו, תקופה של מיתון במשק, דווקא קורן מרגישה תקופה של פריחה כלכלית. מפעלים שבכל זאת קולטים עובדים, אינם מוכנים לטעות, רבים מהם נעזרים בגרפולוגים. מנהלים מעדיפים להשקיע עכשיו, כדי לחסוך אחר כך. קורן, מצידה, אינה מגדלת גבנון מעומס האחריות המוטלת עליה. היא טוענת שאף פעם היא לא ממליצה ממש לקבל או לדחות עובד. "אני טוענת שהגרפולוגיה היא עוד כלי לאבחון, וברור שהיא הרבה יותר עמוקה מראיון אישי. פעם מנהל אחד אמר לי: עד הגרפולוגיה הייתי מקבל אדם לעבודה על פי הרושם שעשתה עלי צורת הישיבה שלו, הבגדים ואופן הדיבור שלו".

לפני כמה שנים הודיעה קורן:"אם אטעה אפילו פעם אחת, אעזוב את המקצוע. זה כמו אצל מנתח מח, אם היד שלו רועדת פעם אחת, עליו לעזוב. אני מחזיקה בידי גורלות של בני אדם ואסור שתהיה לי טעות בהערכה." השנים עברו, היו גם טעויות, ואיתן התרככה קצת ההצהרה החד- משמעית. היום היא אומרת:"אסור לנו לטעות, אבל אני לא אתאבד אם יהיו טעויות".

קורן מוכנה לספר על טעות אחת, "טעות מקסימה". היא מכנה אותה. מנהל אחד קיבל מכתב שטנה מכוער ומלוכלך והוא היה מוכן לעשות הכול כדי לאתר את הכותב מבין 350 עובדיו. על פי כתב היד קבעה קורן שמדובר בבחורה מאוד קנאית, אסטטית מאוד כלפי חוץ, בעלת השכלה תיכונית, כנראה מרכיבה משקפיים, שגילה בסביבות ה30.

לכתבה "כותבים לאנה" בגרסה הסרוקה >>

יום אחד הבחין מנהל כוח האדם באותו מקום העבודה בכתב יד שהזכיר לו את מכתב ההשמצה, והעבירו לקורן. הניתוח שלה קבע שזה אותו כתב יד.התברר שהכותב הוא גבר, הומוסקסואל. אגב, הוא אכן הרכיב משקפיים.

קורן:" אני לא חושבת שאני הכי טובה בעולם, אבל יש לי הכי הרבה ניסיון.לאף אחד אין אוסף כתבי יד כמו שלי יש. בראיון טלוויזיוני באנגליה שאל אותי המראיין, איך יתכן שבישראל הגרפולוגיה כל כך מפוצחת ואצלם לא. עניתי לו בשאלה:"איך זה שאתם נוסעים עד היום בצד שמאל?"

לגרפולוגיה, אם כן, יש כבר בישראל מעמד מכובד, ומנהלים הרחוקים מאמונות תפלות נעזרים בה דרך קבע. אבל כאשר קורן החלה לעסוק בכתבי-יד, היא עוד לא ידעה שזה מקצוע. בילדותה נהגה לקנות את כל עיתוני הילדים, שסיפקו כתבות על ילדים המבקשים רעים לעט.קורן כתבה להם, שניים שלושה מכתבים לכל אחד, וזה הספיק לה. היא לא התעניינה בתכנם של המכתבים, רק רצתה להתבונן בכתב- ידו של השולח. "כשעוד הייתי בגן", היא מספרת, "ירדתי פעם לתיבת הדואר, לראות אם הגיעו 'שנות טובות'. היה שם מכתב מהדוד מפריז. הסתכלתי על המעטפה ושאלתי את אמי אם הדוד חולה. היא פתחה את המעטפה, קראה את המכתב ונדהמה. הדוד אכן עבר ניתוח".

היום היא יודעת לספר שצורות שונות בכתב היד יכולות להעיד על מחלות ועל האיבר החולה בגוף. וזה מה שנשאר מתקוותה של אמה-שהיתה רופאה לראות את בתה בחלוק לבן. קורן לא למדה רפואה, אבל נרשמה למחלקה לכימיה בטכניון. אחרי כמה סמסטרים התחתנה,ילדה ופרשה מהלימודים. בתקופה שישבה בבית וגדלה את שתי בנותיה, הצילו אותה כתבי –היד מהשגרה של חיתולים-בישולים. היא למדה בכוחות עצמה, התעדכנה בחידושי הגרפולוגיה וניסתה להשתלב בענף כמקצוענית. הקפיצה הגדולה שלה היתה בגלי צה"ל, שם נתנו לה תכנית משלה בשם "תרגיל בחמש אצבעות".