מקרה של ניתוח גרפולוגי – תעלומת כותב הפתקים

פורסם ב"את"

לפניכם סיפור מקרה של ניתוח גרפולוגי, המראה כיצד גרפולוגיה יכולה לסייע בפענוח פתקים שהטרידו את מנוחתה של אישה שפנתה אלי לעזרה.

והרי הסיפור:

"אני פונה אלייך כאל גלגל הצלה אחרון" – נשמע קולה ההיסטרי-כלשהו של הדוברת באפרכסת, מעברו השני של הקו – "בעייתי כה מסובכת ומכעיסה, עד שאני חוששת שאין כלל אפשרות לפתרה..."

לרגע השתתקה, כחושבת אם כדאי בכלל להמשיך ולגולל את סיפורה. לבסוף פתחה במגומגם: "אני גרושה ו...יש לי חבר... את מבינה.הוא בא אליי פעמיים בשבוע. בערך. אבל... את מבינה... אין לנו ערב אחד שקט! בכול פעם שהוא בא, הוא מוצא בצאתו על שמשת המכונית פתקי איום, וגם אני – על דלתי! תארי לעצמך, אפילו במשטרה כבר הייתי, אבל הם אמרו שזה לא לטיפולם... ואת יודעת מה אמרו עוד? לא יאומן! אמרו, שעד שלא יפגעו בי פיסית, או תהיה עבירה פלילית אחרת, הם לא מתערבים. מה הם רוצים, שירצחו אותי קודם? אנא, הגידי, את יכולה לעזור ?"

אני רגילה לסיפורים משונים. במקרה זה חשבתי, שאולי בעלה-לשעבר הוא שידו במעל. ניסיתי להרגיעה, אפוא. "הו, לא! זה לא הוא בשום פנים. הרי אותו ואת כתב ידו אני מכירה. זה מישהו אחר. בטוח! אבוא עם כתבי היד והפתקים ותראי בעצמך..אולי תוכלי לעזור לי ."

והיא באה, אישה בשנות ה-30, מטופחת, נאה, בעלת עיניים ירוקות ושיער פרוע. כקפיץ מתוח החלה מהלכת בחדר. עיניה ממש התרוצצו בחוריהן. המתיחות ניכרה בה מרחוק, וכבר בהיכנסה העיפה מבט לאחור, שמא עוקבים אחריה. אפילו הכורסה העמוקה, שהצעתי לה, לא הרגיעה אותה. ישבה בקושי על הקצה, כל גופה מתנועע, כאילו ישיבתה אינה נוחה. שוב חזרה על סיפורה ובהושיטה לידי צרור פתקים, הוסיפה:

" אין לי מושג מי מסוגל לעולל לי כזאת. ממש אכזריות! אני, מורה מכובדת ואהובה, שעלי יכתבו כך...! השמצות, כזבים, רמזים מכוערים, איומים, מה לא? לי, לעולל את הזוועה והסבל ועוד להפחידני? הגעתי כבר למצב, שאני פוחדת בבוקר לפתוח את הדלת, פן אמצא עוד פתקים. והבושה? הרי הפתקים על הדלת וכולם יכולים לקרוא..." בהמשך גילתה, כי למעשה כבר פנתה לכמה מחברותיה ושכניה, המכבדים אותה, ולבסוף היה זה החבר שלה שייעץ לה לפנות אליי כגרפולוגית.

מתוך אוסף הניירות שמסרה לי, נוכחתי לדעת כי אכן תוכנם "אינו מחמיא" לאף אישה והאיומים רציניים למדי. כן למדתי, שפרטים אינטימיים ביותר, שבינה לבינו, נהירים למדי לכותב הפתקים.

"אל תחשוב שתצליח להסתתר !" אני יודע בדיוק מה אתה עושה עכשיו עם ה... הזאת ! אם לא תעזוב אותה – נשלח לאשתך את התמונות שברשותנו – והן מדברות בעד עצמן ," נאמר באחד הפתקים. " את שומעת" – היא מסבירה לי – "את הפתק הזה מצא חברי בדיוק כאשר שכן טוב, יוסקה, נעתר לבקשתי וארב ליד מכוניתו כדי ללכוד את מצמיד הפתקים. והוא נשבע לי, שכול הזמן ארב, פרט לחמש דקות כאשר עלה לביתו לשתות כוס קפה. אז מה את אומרת, הנבז הזה מצא לו זמן בדיוק בחמש הדקות הללו לבוא ולעשות את שלו !" ואיזה פתק...

מתוך סיפורה הבינותי, כי "ההוא" אמנם נשוי, אך על סף גירושין, אלא שמעמדו ויחסיו עם אשתו אינם מאפשרים לו עדיין לגלות ברבים קיומה של חברה. גם לה, כמורה, לא נעים הדבר, כמובן. היא גם חששה שלבסוף ימאס העניין לחבר והוא פשוט יפנה לה עורף והיא תשוב לחיי בדידותה.

"והנה, לא די שבולשים אחרינו על כל צעד ושעל, אפילו מצלמים אותנו ! את שומעת, אחרי שמצא את הפתק שעכשיו קראת, מצאתי אני על דלתי את הפתק הבא: " מופקרת שכמותך ! אגרום לך להישאר בודדה בעולם ! איך את יכולה להתעלס עם אדם נשוי ? התביישי לך !! יש לך ילדים – וכך את מחנכת אותם ?!!!"

לכתבה "תעלומת כותב הפתקים"
בגרסה הסרוקה >>

"נו, תגידי את, אפשר כך לחיות? ואין זה הכול... אחרי זה, כשבא החבר שוב, מצא על דלת מכוניתו פתק שהכיל תוצאות חקירה-כביכול על מעשי – מעשים שאומנם התרחשו, אולם בהקשר אחר לחלוטין, ואילו מה שהוא כתב התרחש רק במוחו המעוות של הנבל הזה. הנה מה שכתב: " ביום שלישי בשעה 8.15 בא אליה (כלומר אלי) בחור צעיר ויפה. בשעה 9.15 הם ירדו שלובי זרוע ונסעו במכוניתו לכיוון נהריה. את ילדיה השאירה לבדם. המופקרת !!! – אם אינך מאמין, תמצא תצלום בתיבת הדואר שלה"...

"לבי ניבא לי רעות" – סיפרה – "וברגליים כושלות רצנו, שנינו, לתיבת הדואר ו...אכן, תמונה! ניסינו לראות באור הקלוש של חדר המדרגות, אך לא זיהינו מי בתצלום. נכנסנו לדירה ו...חשכו עינינו, כלומר, בעיקר שלי: אני נראיתי בתצלום קצת בחשיכה, ולצידי מישהו ! חברי הביט לעברי במבט רווי-סבל (וזה כאב לי יותר מאשר אילו רגז), כמי שטוען כלפי: 'באמת, איך את יכולה לעולל לי כך? לצאת עם אחרים? להשאיר את הילדים לבד? להתעסק עם בחורים צעירים, בו בזמן שאני מסכן את מעמדי, ביתי, ילדים, והכול למענך !'..."

האישה פרצה בבכי, כאילו כול זה קורה עתה. גם אז בכתה מן הסתם. מזלה היה רק שזיהתה מיד את מי שהיה לצידה התצלום: לא אחרת מאשר חברתה הטובה, אישה צעירה, בעלת שיער קצרצר, אשר המכנסיים שלבשה אז שיוו לה מראה של גבר צעיר ונחמד...

"הרגשתי שאני מתפוצצת" – חזרה ושחזרה את קורות אותו ערב – "מי האדם המסוגל בכלל לחשוב על רעיון שכזה, להגיע לשפלות, לפנטזיה חולנית ולמעשה כה נבזה: לצלם בחצי חשכה ולנצל מראיה של בחורה כאילו הייתה איזה בחור-חמד שאני מתעלסת איתו... אולי את יכולה לפתור את החידה", פנתה אלי כמי שרואה בי "קש" אחרון להצלתה.

מתוך אוסף הפתקים שמסרה לי, הייתי אמורה לנתח את אופיו של הכותב, את תכונותיו ואישיותו, כדי שהיא, בעזרת תיאורי, תוכל לנסות ולנחש מי הוא אותו "מטורף" – כהגדרתה – שבלש אחריה וכתב את הפתקים.

כבר בעיון ראשון התברר לי, כי האיש כלל אינו "מטורף". נהפוך הוא: אדם אינטליגנטי למדי, שהיה לו אף די שכל לנסות ולעוות את כתב-ידו. אלא שגם במצב זה התגלתה אישיותו האמיתית, משום שהיו קטעים בהם הכתב נראה אוטנטי. הערכתיו כבן-30, לא צבר, בעל השכלה בינונית, כשרוני לעבודת כפיים, יודע להעמיד פנים, ערמומי, אוהב ילדים. כל זה עדיין לא עזר לה הרבה. "זה מתאים אפילו לשכן שלי, יוסקה", צחקה. כשהוספתי עוד כמה פרטים וגם אמרתי שהאיש הוא קטן קומה ובעל תסביך גובה היא ממש החווירה: "אל אלוהים, לא יתכן! לא! בשום פנים... לא !".

ביקשתיה להתאזר בסבלנות עד סוף הניתוח. אך מכאן ואילך, לכול מה שאמרתי, רק הנהנה בראשה: "כן... כן... זה בדיוק הוא. כן..." לבסוף קמה והפטירה: "את יודעת מי זה? לא תאמיני! זה בדיוק השכן הטוב שלי, יוסקה !" וכמי שנזכרת, הוסיפה כי אכן, רק הוא יכול היה מבחינה טכנית לבצע את המעקבים אחריה ולשים את הפתקים בשעות משונות, כשהוא "אורב" למענה, כביכול.

כמובן, נשארה פתוחה השאלה: מדוע? מה מצא אותו שכן לעולל לה כול זאת? למעשה, אני את תפקידי סיימתי בכך. אך הסקרנות הנשית שבי בכול זאת ביקשה לדעת, כיצד היא תגיב. "דע את האויב – ותדע כיצד להילחם בו", אמרה והלכה לה.

מקץ שבוע טלפנה וסיפרה, ששוחחה עם השכן בגלוי. למרבית הפליאה, כשהבין אותו יוסקה כי היא חושדת בו, מייד התוודה, כי את כול עשה, בשל אהבתו הגדולה אליה עשה. מרוב קנאה, אלא שעד כה טרם העז לספר לה את רגשותיו כלפיה...

לכתבות נוספות בנושא גרפולוגיה ב'את' >>>