כאב וגרפולוגיה

"הצלקות שלנו מזכירות מאיפה באנו אך אינן אמורות להכתיב איך ולאן נלך"

החיים לא קלים ומזמנים לנו, בגילאים שונים, התמודדויות שונות. הסטטיסטיקות לגבי פגיעות של ילדים ונשים בעיקר, מבני משפחה קרובים, רחוקים ומזרים מוחלטים היא מפחידה ומאיימת.

כמעט כל אישה שלישית במדינה שלנו סבלה מהתעללות מינית בשלב כזה או אחר בחייה, כמעט כל ילד חמישי נתון לאיומים, להשפלות ולאלימות פיזית.

לא. זו לא התחלה מעודדת. אני יודעת, אבל קראו שוב את הכותרת : "הצלקות שלנו מזכירות מאיפה באנו אך אינן אמורות להכתיב איך ולאן נלך".

משפט זה ששמעתי לא מזמן באיזו תכנית טלוויזיה, כביכול חסרת משמעות ולא "איכותית" במיוחד, הוא משפט בעל עוצמה רבה, בעל היגיון בריא ובעיקר – יש בו אופטימיות וגישה שאומרת: לא. איננו מזלזלים בכאב, בטראומה ובזיכרון. איננו מבקשים מכם לשכוח או להדחיק.

להיפך – "השתמשו" בכאב בתבונה וקחו אחריות על חייכם – מי שפגע בכם, מי שעשה לכם, מי שגרם לכם לפצעים בגוף ובנפש לקח לעצמו את הזכות לשלוט בחייכם לרגע קצר או ארוך, לשעה או לשלוש, לחודשים או לשנים אבל עכשיו, עכשיו זה בידיים שלכם ובידיים שלכם בלבד.

אתם יכולים להנציח את הקורבנות שלכם או שאתם יכולים לקחת בחזרה את המושכות לידיים ולהחליט שהזמן הוא קצר מידי, החיים חולפים במהירות ואתם יכולים לעבור אותם מתוך הכאב ובתוכו, מתוך תסכול, רגשות אשם , חוסר אונים, כעס, תקיעות, אובדן וכל רגש אחר שאתם יכולים או רוצים להוסיף לרשימה או שאתם יכולים לעשות משהו אחר: להשתמש בכוח שלכם, בכוח שהוכחתם בזה ששרדתם, שגברתם ולו רק כלפי חוץ, בתבונה ובתובנות שרכשתם, ומתוך כל אלו, להרפות מהכאב, מההשפלה ולמצוא רגשות חיוביים שימלאו אתכם וייתנו טעם אחר להמשך הדרך, לעתיד.

כתב היד שלנו מסגיר באופן מיידי את אלו הנתונים בכאב מתמיד, אלו השרויים בתוך תחושת הקורבנות המתמדת, אלו שהזיכרון אינו מרפה מהם לרגע, אלו שהכאב חרט בהם צלקות כל כך עמוקות עד שאין הם מסוגלים להרים את הראש ולחייך חיוך אמיתי, להרגיש אושר, להרגיש ראויים וחופשיים.

אלו כותבים שהחיים חסמו אותם, גרמו להם לאבד אמון בעצמם ובאחרים וכל כן כתב ידם חסום, קמרונים מופרזים מגנים עליהם, התנועה כפותה כאילו ממאנת להתקדם או נעה בין נרפות ללחץ. לעיתים, כשהכאב הופך בלתי נסבל, הקו מתוח, שבור ומרוסק. לעיתים קרובות תחושת הבדידות מאיימת "לבלוע" את האישיות והכתב קטן, אינו מגובש ומפורק, המרווחים "משתלטים" על הדף:

...................................................................................................................................................................................................................................................................

...................................................................................................................................................................................................................................................................

...................................................................................................................................................................................................................................................................

...................................................................................................................................................................................................................................................................

כל אחד מחמשת הכתבים שלמעלה מייצג כאב אחר, בא לידי ביטוי באופן אחר ומשפיע על תחומים אחרים ויחד עם זאת, לכולם יש מרכיב אחד משותף – אף אחת מהכותבות האלו לא למדה להרפות מהכאב, לא למדה לחיות בלעדיו והמשפט הבא אולי קשה ועדיין – הכאב, הזיכרון, הטראומה – הן משתמשות בו כדי להנציח את מצבן, את הקשיים שלהן, הוא מתרץ את אי התקדמותן, אי הצלחתן. הן נאחזות בו. וכשהן נאחזות בו זה כבר לא "הוא". זה כבר לא המקרה עצמו אלא זה מה שהן עשו ממנו. הן טיפחו אותו, האדירו אותו, העניקו לו כוחות "מיסטיים" כמעט.

לעומתן, ניתן למצוא כתבים של אנשים שמצליחים, בדרך כזו או אחרת, להתמודד עם החיים עם ולמרות ואולי אף בזכות. יחד עם זאת, גם בכתבים אלו ניתן לראות סימנים שמלמדים על הצלקת שנחרטה.

לפני שניתן כאן את הסימנים שמעידים על התמודדות עם עבר כאוב חשוב לציין ולהדגיש:

גרפולוגיה היא הרבה מעבר לסימנים הבודדים. ניתוח גרפולוגי מדויק ומקצועי לוקח בחשבון את המורכבות הנובעת משילובם של הסימנים הגראפיים ואת משקלם הסגולי בתוך הכתב. האדם הוא הרבה יותר מסך כל חלקי הכתב שלו וטראומה, להזכירכם, היא אישית, סובייקטיבית ואינה ניתנת למדידה או לכימות.

שק על הגב או העניבה באות במקום שאינה אמורה להיות בו הוא אחד הסימנים הבולטים להתמודדות עם עבר כאוב:

נוסיף לעניבה באות מ' את התנועה הכפותה, את העלייה בתחילת האות (מסומנת בחץ אדום) מ', את הסיומים הגדומים, את חוסר ההעזה לעלות לאזור העליון, המרווחים הגדולים והמשתנים בין המילים ונקבל שוב – כאב. יחד עם זאת, תמונת הארגון של הכותבת טובה מאוד, בחתימתה קיימת חיוניות רבה ובווארטג ניכרת אופטימיות קלה.

בכתב זה העניבה מופיעה באות ת'. בנוסף האותיות צרות, קיימים קווי כיסוי רבים, הרווחים בין האותיות קטנים מאוד, הקו מתוח. כל אלו ביחד מעידים על עבר כאוב אך על כוח אדיר לגבור עליו ולהתקדם בחיים. לא עם תחושה של חופש פנימי ואושר אך יש נכונות ורצון.

בכתב זה קיימים שילובים נוספים: עניבה בחלק התחתון של האות נ', הטעמה משמאילה באות ע' ובאות ל', אותיות גדולות ונפוחות מצד אחד אך קווים נחלשים ולא לגמרי יציבים מצד שני – הכותבת אינה מוותרת לעצמה, היא "מביאה" את עצמה לעולם, מדגישה את נוכחותה כמו אומרת "מגיע לי". יחד עם זאת, במקביל, ניכרות עקבות. כאלו המקשות עליה להתמודד עם העולם מהמקום הנוכחי, העכשווי ועל כן כשהיא מתחילה משהו (כתיבת אות) היא קודם כל מתקדמת אל עבר העתיד, השמאל, "לוגמת" אוויר, שואבת כוח ואז ממשיכה במלאכת הכתיבה והעשייה. הצרות המשנית האופקית, עם זאת, מספרת לנו שהתקשורת עם הסביבה אינה קלה לה. בנוסף קיימים קווי כיסוי, אותיות תלויות, אותיות הנצמדות האחת לשנייה ויחד עם זאת, היא לא מוותרת. זה מה שהכי חשוב כאן.

ברור לי שיש מי שיקרא את מה שכתבתי ויגיד "מה את יודעת?.. על מה בכלל את מדברת? איך אפשר?!" וברור לי שאני לא יודעת. ברור לי שהכאב של כל אחד מאיתנו הוא עצום, חריף, עצוב, מגעיל, בלתי נסבל, הכי כואב, הכי קשה, הכי בלתי ניתן להבנה.

אף אחד מאיתנו אינו יכול באמת להבין את הכאב, את השפעתו, את הצלקת שנוצרה אצל מישהו אחר. יחד עם זאת, שאלה אחת פשוטה לי אליכם, התשובה לה גם היא פשוטה מאוד. זו שאלה של "כן" או "לא":

בעוד שנה, בעוד חמש האם אתם רוצים להמשיך לכאוב או רוצים לחייך ולשמוח?

זו לא שאלה של אמונה. לא שאלתי אם אתם מאמינים שאתם יכולים לחייך או לשמוח. שאלתי אם אתם רוצים.

אם אתם רוצים, גם אם אינכם מאמינים, אתם חייבים לעצמכם לנקוט בדרכים אחרות מאלו שהלכתם בהן עד היום. אתם חייבים לעצמכם עזרה, אתם חייבים להושיט יד, לבטוח, לנסות. מבלי לנסות מאום לא ישתנה. אולי בעצם רק דבר אחד – תשקעו עמוק יותר בתוך המצב הנוכחי והרי כבר הכרזתם: "אני רוצה שינוי. אני רוצה להיות מאושר/ת!"

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>