אופטימיות בגרפולוגיה

פו הדוב, אחד ה"פילוסופים" המופלאים והאופטימיים ביותר ענה לחזרזיר, בתשובה לדאגתו של זה: "בוא נניח שהעץ לא ייפול עלינו".

ייחודו של פו הדוב ביכולתו לראות תמיד את הטוב, היפה והנעים. יכולת זו מנוגדת לחלוטין לשאר הדמויות הסובבות אותו ולמעשה, לרובינו הגדול.

אחת הסטטיסטיקות המדאיגות ביותר היא ש: על כל 100 מחשבות שליליות אנחנו חושבים רק 30 מחשבות חיוביות.

אנחנו מודאגים, מתכוננים, רואים את מה שעלול להתרחש במקרה (איך אפשר להתכונן למה שקורה, לרוב, "במקרה"?), מצביעים על תקלות, שופטים אחרים, חוקרים משמעויות, צופים באסונות וכשאנחנו מבצעים תרשימי זרימה, בראש או על הנייר, לגבי האפשרויות העתידיות בנוגע לתכנית מסוימת, בנוגע לשינוי מהותי וכדומה את מה אנחנו רואים באופן מיידי? את החסימות, הכישלונות האפשריים, התקלות. לעיתים קרובות, דווקא את הצד החיובי מישהו אחר, מן הצד, צריך להראות, להזכיר ולהדגיש עבורנו.

יקומו הרציונאליים המציאותיים ויגידו: "זה כורח המציאות. אני לא פסימיסט – אני מציאותי". אך מנגד יקום האופטימיסט המושבע ויאמר: "חבר'ה, עזבו שטויות.. תיהנו.. תרפו.. יהיה בסדר".

יש מי שרואה באופטימיים "טיפשים מסוכנים" (רבים מהם שייכים לטיפוס 6 באניאגרם), יש מי שחושב שהם "פשוט לא חיים כאן" ולרוב נוטים לבטלם בלגלוג, בחשש או בקנאה מוסוות.

אחת השאלות המעניינות והחשובות ביותר היא: האם האופטימי הוא כזה למרות המציאות והידיעה של המתרחש או האם הוא יכול להיות כזה בשל היותו חסר מודעות למתרחש ולעצמו?

כלומר – האם האופטימיות נובעת מביטחון עצמי ביכולות לגבור על מכשולים, להגיע להישגים מבוקשים, ליהנות ממה שיש ומתוך מודעות, או שמא היא קיימת בשל חוסר מודעות עצמית, היעדר חיבור לכוחות ותחושת "כל יכולות" שאולי אינה תואמת כלל את המציאות בפועל.

באמצעות ניתוח גרפולוגי ניתן לקבל את התשובה לשאלה הזו, כמו לשאלות רבות אחרות.

כדי להבין זאת, עלינו לבחון, בראש ובראשונה את המשמעות של האופטימיות.

אופטימיות היא השקפת עולם הרואה בעולמנו מקום חיובי במהותו. ההשקפה הנגדית לאופטימיות היא פסימיות. אופטימיסטים מאמינים כי אנשים הם טובים במהותם ומאורעות בחיים הם מבשרי טוב.

וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם: "פסימיסט רואה קושי בהזדמנות, אופטימיסט רואה את ההזדמנות שבקושי".

כלומר, אופטימי הוא זה המקווה לשיפור, לטוב, רואה את הטוב, את ההזדמנות ואת היופי במצבים שונים, גם כשאינם צפויים, גם כשכפויים, גם כשאינם נעימים למראה עין או למשמע אוזן בפעם הראשונה.

מכאן שכדי לראות אופטימיות בכתב יד אנחנו צריכים לחפש סימנם שמעידים על שחרור של פעולה, של ביטוי, של כתיבה, של התקדמות.

מדוע שחרור? האדם שמאפשר לעצמו שחרור הוא אדם שמרשה לעצמו לעשות, להתנסות, לחוות, גם אם לא יצליח. יחד עם זאת, בבסיס האמונה הפנימית שלו נמצא גרעין אופטימי, בין אם מודע ובין אם לא, בין אם מדובר באומץ או בטיפשות.

אין סתירה בין אופטימיות לבין ביקורת ולכן נוכל למצוא גם סימנים מבקרים אך לא מעכבים. מכאן שהסימנים הגראפיים הדומיננטיים שנחפש הם:

כתב ידו של איציק כהן, למרות ההתרגשות הבאה לידי ביטוי בכתב, הוא כתב אופטימי, פתוח, מלא שמחת חיים אך גם – מצבי רוח ומעט דרמטיות עד כדי סנטימנטאליות לעיתים. השילוב של התנועה המשוחררת יחד עם העיכובים : סוגריים, אל אידוש לימין, צרות משנית, מרווחים גדולים מעט בין שורות וכתב מאוורר מלמד על אופטימיות מחד, התבוננות ומודעות מאידך.

כלומר, אם נחזור לשאלה הראשונה: האם האופטימי הוא כזה למרות המציאות והידיעה של המתרחש או האם הוא יכול להיות כזה בשל היותו חסר מודעות למתרחש ולעצמו? הרי שבמקרה הזה מדובר באופטימיות למרות ידיעת המציאות והמתרחש.

לעומת כתב ידו של איציק כהן, מצורף כאן כתב ידה של ציפי שביט:

גם בכתב יד זה קיימים סימנים מעכבים כמו סימני פיסוק, ניקוד, קווי כיסוי וכדומה, אך עם זאת, האינטנסיביות שבכתב (שימו לב גם לאינטנסיביות שבמלל) מלמדת על כך שפעמים רבות האופטימיות היא מעין מנגנון המאפשר לה ליהנות מהחיים, לראות את הטוב ואולי לעצום עין לפחות נעים, להתעלם ממנו, לא לתת לו את המשקל ה"נכון". ציפי שביט נמנית על טיפוס 7 באניאגרם שחשוב לו להיות מאושר והוא עלול, כדי לשמר את האושר, להתעלם מהכאב או פשוט לייפות אותו.

בכתב היד שלה, בניגוד לכתב ידו של איציק כהן לתוהים על ההבדלים, אין שוליים בכלל. היא "בולעת" את הדף ואת החיים ונמצאת בתנועה מתמדת. הפיסוק, הניקוד, עיצוב הכתב ואופיו של הקו מעידים על אינטליגנציה גבוהה (שלא בניגוד לאיציק כהן, שניחן אף הוא במתנה זו) ומלמדים שהיא אינה עיוורת למתרחש. היא פשוט בוחרת, בשלבים שונים של החיים, להיות עיוורת, להתמודד באמצעות הומור אופטימי ולעצום עין, גם כשהיא יודעת שלא כדאי.

הכתב שלמעלה מכיל בתוכו גם הרבה סימנים של בקרה ועל כן נוסיף לאופטימיות הטבעית הטבועה בה, מודעות לכך שדברים חייבים להיות תחת פיקוח אם כי לא הדוק מידי, יש צורך בתכנון ולא רק באמונה ש"יהיה בסדר" והאופטימיות כאן היא זהירה ומבוקרת.

בכתב יד זה ישנם מרכיבים רבים של שחרור, קיימות קערות, רוחב ראשוני ומשני אבל הצפיפות, התנודתיות הרבה, התכווצויות במימד הרוחב של אותיות, הדבקות של אות לקודמת לה וגם עליה של אות על אות קודמת, יחס למחיצה שנע בין אי נגיעה לא תקנית לבין פריצה תקנית אך לאחריה נמיכה אל בסיס השורה מלמדים על קיום של קונפליקט:

מחד, על פי כל הטיפולוגיות השונות ניתן לאפיין כאן טיפוס אופטימי במהותו: הכתב שייך למשפחת האוראלי המסופק האקטיבי של פרויד, טיפוס הרגש המוחצן של יונג, כולרי של לה-סן, פופאל 2 של, מערבי ממצפן האישיות, טיפוס מרה אדומה מהפלנטארית.

יחד עם זאת, הסימנים הגראפיים "מזמרים" זמירות שונות: תחושת תקיעות, תסכול, חוסר ביטחון, סגירות. כל אלו מנוגדים לאופטימיות.

מכאן עולה השאלה: האם מדובר כאן בכותבת שאינה אופטימית או בכותבת שחווה תקופה מבלבלת, לא נוחה?

ריבוע 3: קיימת עליה, בהתאם לגירוי ובהתאם ל"מצופה" עם זאת, הקווים העולים אינם בטוחים, קיים "אל אידוש" לשמאל (בציורים: שמאל=עבר/פנימיות) והלחץ חלש: קיים רצון להתקדם, אמונה ביכולת להגיע למעלה אך במקביל – היסוס.

ריבוע 6: היחס למסגרת. שמו: "לחבר בין כל הקצוות בבית ובעבודה" וכאן אנחנו מתחילים לקבל תמונה קצת יותר ברורה באשר לקונפליקט.

אישה זו נמצאת בתקופה מבלבלת, פרשת דרכים, צורך לקבל החלטה ותחושה פנימית כי עליה למצוא את הדרך להתקדם ולהתפתח מחד, לשמור על שלמות הבית, לא לפגוע באף אחד מאידך.

ריבוע 5, ריבוע הקונפליקטים בו ניתן ללמוד על היחס לקונפליקטים מלמד על הבנה של הכיוון אליו היא אמורה לפנות אולם היא אינה מחברת בין הקווים, אינה פותרת את הקונפליקט ואף קוראת לו " הדרך ארוכה היא ו..."

"אין לאדם אויב שמתקרב אפילו לאויבו הגדול ביותר – מחשבותיו" (חיים שפירא בתרגום חופשי לפתגם ביידיש מתוך ספרו: "על הדברים החשובים באמת"). אכן, פעמים רבות דווקא העומס המחשבתי והרגשי הופכים את המצב למסובך, קשה ובעייתי יותר מכפי שהוא במציאות.

פעמים רבות, כל מה שצריך זה לעשות קצת סדר. נכון להיום היא אינה חווה את הסדר. גם האדם האופטימי ביותר עשוי ליפול למלכודת הבלגאן הפנימי ולאבד מעט את הפרופורציות והפרספקטיבה הרחבה, לשקוע מעט, להתבלבל ואף לחוות רגשות קשים וכואבים. אין זה אומר שבבסיסו הוא אינו אדם אופטימי.

האופטימיות אינה קלה ליישום בחיי היומיום של רבים מאיתנו, היא עשויה להיות "מסוכנת" עבור הסקפטיים, "טיפשית" בעיני הרציונאליים, "מה? יש דבר כזה?" לסנטימנטאליים המדוכאים...

אולם כשהיא קיימת היא יכולה להפיח רוח חיים, להעלות חיוך ולהחדיר אותו אל תוך הלב פנימה, להעצים (מילה שחוקה בימים אלו, ידוע, אך בכל זאת), לפשט, להקל, לחזק ולהעשיר את האוחז בה.