גרפולוגיה וזיכרון – עד כמה זיכרוננו מדויק וכיצד הוא משתקף בכתב היד

לפני כחצי שנה לקחתי את הבנות שלי לטיול בדרום ובין היתר עברנו דרך ערד, העיר בה העברתי חלקים מילדותי. חיפשתי את הבית בו גדלתי ולתדהמתי הרבה גיליתי ש"החומה הגבוהה" עליה חיכתה לי אימי בכל יום בשעת הצהריים הייתה למעשה קיר לבנים קטן ונמוך. כזה שמגיע לי היום עד לברכיים בערך.

מי שמכיר אותי יודע שבגובה לא נתברכתי כך שמדובר, באמת, בקיר נמוך למדי....

בשנה שעברה ישב כאן בחור שאומץ בגיל 7. ילד שאומץ בגיל 7, כשהוריו בחיים, סביר להניח שחייו לא היו נפלאים ומדהימים. אחרת לא היה נשלח לאימוץ. גיל 7 הוא גיל יחסית מאוחר, גיל שבו אמורים לזכור משהו. הוא לא. הוא מחק את חייו הקודמים. לחלוטין. יחד עם זאת, עד היום הוא מחפש אחר אהבה ואישורים באופן נואש ואפילו כפייתי. מתחבר לאהבות לא נכונות, חונקות ובעייתיות, לא עוזב גם כשרע לו – כי אוהבים אותו ומאבד את עצמו, כי כל מה שחשוב זה לקבל אהבה. לקבל אישור. במקביל – קיים בו פחד עצום מנטישה ולכן הוא מרצה את כל העולם – העיקר לא להינטש.

באחת מתכניות ערוץ 8 בשנה שעברה, ביום השואה, ראיינו ארבע אחיות לאותה משפחה. הן עברו את השואה ביחד. את כולה. ישנו באותו הצריף, עבדו באותו המפעל, נסעו באותן הרכבות. כל אחת תיארה חוויה שונה לחלוטין. האחת זכרה תה דלוח לבוקר, השנייה זכרה שוקו חם, האחת זכרה שומר נוקשה ואכזר, האחרת ציירה את אותו השומר בצבעים נחמדים יותר.

לפני כחצי שנה ישבה אצלנו בחורה מדהימה בעלת תעצומות נפש אדירות. היא נאנסה ע"י אביה במשך שנים מגיל צעיר ביותר. היא זוכרת הכול. מן הסתם לא באופן מדויק אבל זוכרת הכול – את הזיכרון היא תיעלה לאפיקים מועילים, במשך שנים היא התמחתה בטיפול בנפגעות אונס, מטפלת באחד המרכזים בארץ, עושה עבודה נפלאה ולמרות הכאב הצרוב בה ולמרות שמידי יום נחשפת לסיפורים מצמררים חדשים – היא שם עבורם ועבורן, הנפגעים והנפגעות, מתוך רגישות רבה, מתוך הבנה שאליה ניתן להגיע בזכות הזיכרון.

בחור צעיר שישב כאן לייעוץ, גם הוא לא מפסיק לחפש אהבה באופן נואש. הוא מוצא אותה בכל פעם מחדש והיא נראית מדהימה ומרגשת עד למימושה. או אז היא מאבדת מזוהרה. ומדוע? כי כל אהובה חדשה מגלמת עבורו את האהבה האולטימטיבית שאיבד בילדותו, עת אביו נפטר והזוגיות המופלאה של הוריו התפרקה. הוא זוכר את האהבה שהייתה שם, את החום, השיתוף, הצחוק, האושר העילאי. הוא לא זוכר את הנוקשות, הביקורתיות, הניכור, הכאב של אימו, תוצר של זוגיות לא מאושרת עם איש קשה ומנוכר.

מה ומתי אנו שוכחים? הגישות לכך חלוקות. קיימת הגישה הפסיכולוגית שמייצג אותה פרויד בטענתו על איפסון הטראומות בתוך הלא מודע, לעיתים עד כדי הדחקה טוטאלית. לעומתו, פסיכולוגים אחרים טוענים כי רוב הזיכרונות אלו דווקא קיימים באופן ממשי וקשה להתרחק מהם.

בלי שום קשר לוויכוח זה, קיימים גם אלמנטים אחרים, "פשוטים" יותר. אלו האלמנטים הברורים:

אנו לא זוכרים כאשר מלכתחילה איננו קולטים את המידע, כאשר המידע היה ברשותנו אך הוא נמחק מסיבה כזו או אחרת וכאשר המידע קיים אך אנו לא מצליחים "לשלוף" אותו.

למעשה מדובר כאן שלושה שלבים שונים של עבודת המוח באשר לזיכרון:

קידוד, אחסון (תיוק) ושליפה.

קידוד המידע נוצר כאשר אנו מעניקים לו חשיבות. אם שמו של אדם מסוים, תאריך מסוים וכדומה אינו נתפס בעינינו כבעל חשיבות הוא לא ייטמע.

האחסון מתבצע בהתאם לקידוד – חשוב לי לזכור תאריך מסוים, מדובר ביום ההולדת של הבת שלי – אני מאכסנת את הזיכרון במחלקת התאריכים החשובים או תחת שמה של ביתי. כשאזדקק למידע אדע לאן לפנות.

השליפה ואיכותה תלויה באיכות שיטת הקיטלוג שלי. אני עשויה לזכור פרצוף מסוים אולם מאחר ולא תייקתי אותו במחלקת "תלמידי התיכון מהשכבה שלי", לא אדע היכן לחפש אותו.

כמו כן ידוע כי המוח שלנו "מעוות" זיכרונות והם משתנים עם הזמן, מושפעים מההיסטוריה שלנו, דעותיהם של הסובבים אותנו, סיפורים שסיפרו לנו ועוד. עובדה זו חשובה ביותר. לעיתים אנחנו בטוחים שאנו זוכרים משהו באופן ברור לחלוטין אך למעשה זהו זיכרון שנחרט במוחנו כתוצר של סיפורים חוזרים ונשנים של אמא, למשל, יחד עם תמונות מהטיול המדובר. הזיכרון מרגיש אמיתי לחלוטין אך הוא לא. כאן צריך לזכור וחשוב להבין שהסיפור סופר דרך משקפיה של האם ואלו אינם בהכרח אובייקטיבים או מדויקים.

בנוסף, ידוע כי המוח שלנו לעיתים "שוכח" את מה שלא נוח לו לזכור. לכן, פעמים רבות אנחנו מופתעים כשדברים מתרחשים, למרות שהיו אזהרות בדרך... אנחנו פשוט "לא שמנו לב" כי "שכחנו" את מה שהעדפנו להעלים מהתודעה ולא להתעסק בו.

בקיצור – מה שאנחנו זוכרים הוא לא בהכרח מה שהיה ומה שהיה אנחנו לא בהכרח זוכרים...

כיצד נראה זיכרון בכתב יד? כיצד גרפולוגיה יכולה לחשוף בפנינו את האמת מאחורי התמונה?

ובכן... חייבים להבין שגרפולוגיה לא יכולה לחשוף את הזיכרון המדויק כפי שהוא. באמצעות ניתוח כתב יד נוכל לדעת שהייתה חוויה טראומתית אבל לא נוכל לדעת מה הייתה החוויה. כמו כל טראומה, לא אנחנו נגדיר את עוצמתה, משקלה וחשיבותה. אם היא גרמה לנזקים, צרבה את הבשר, הולידה כאב, פיתחה מנגנוני הגנה נוקשים ובלתי מתפשרים – היא הייתה טראומה. חד וחלק.

אז מה כן ניתן לראות?

קודם כל נתחיל מה – P וה- S של לה סן. מדוע משם?

מרכיב התגובתיות בתיאוריה של לה סן מדבר גם על מיידיות התגובה. ה-P מלמד על תגובה ראשונית ומיידית, ה-S מלמד על תגובה מושהית, מעוכבת.

איך זה קשור לזיכרון? באופן ישיר ביותר. ככל שאדם מעכב את התגובה, חושב על האירוע, מעבד ומנתח אותו, הוא למעשה צורב את הזיכרון בתוך המוח שלו באופן עמוק יותר.

חשבו על טיפוס בעל מרכיב ה- P שעובר חוויה קשה. תגובתו המיידית – להסב את הראש, למצוא הסחת דעת, להמשיך הלאה. עם זאת, כשהוא חווה חוויה "כייפית" הוא "נשאר בתוכה" יותר זמן. זו הסיבה לכך שטיפוסי P זוכרים טוב יותר חוויות נעימות מחוויות קשות.

חשבו על טיפוס 7 הנהנתן של האניאגרם, על הטיפוס העצבי של לה-סן – הם מחפשים אחר הכיף והנעים. ואם לא נעים? הם "מסבים" אותו לנעים. כיצד הם יזכרו את החוויה? כפי שהייתה או כפי שבחרו לחוות אותה?

בניגוד לאלו קיימים טיפוסים בעלי מרכיב ה- S. אלו צריכים לחשוב לפני שהם מגיבים. הם צריכים לעבד את האינפורמציה. את החוויה. הם צריכים להבין אותה, לשלוף חוויות דומות מן העבר ולבחון את התנהגותם ותגובתם אז, בעבר. הם צריכים לבחון את תוצאות אותן התגובות ובהתאם הם יגיבו, בסופו של דבר, לחוויה הנוכחית עכשיו.

אם מדובר בטיפוס הסנטימנטאלי (E, nA, Sׂ) יש לזכור שברוב המקרים, הזיכרון שלו אינו קשור בהכרח לעובדות אלא לעיבוד הרגשי העמוק והממושך שעברו העובדות ולהתערבותן של הרגשות העמוקים שבו. הטיפוס הסנטימנטאלי זוכר לא רק את מה שהיה אלא את מה שנדמה לו שקרה, לעיתים באופן ברור, בהיר וחד יותר מאשר את העובדות היבשות עצמן.

לעומתו, הטיפוס הפלגמאטי (nE,A,S), מנטרל אלמנטים רגשיים ועל כן הוא יזכור דברים באופן מדויק יותר. אם כי, את מה הוא יזכור טוב יותר: עובדות ונתונים יבשים או רגשות שלו או של אחרים? את העובדות, כמובן... הרגשות פחות מובנים לו ופחות "מדברים אליו".

אם דיברנו על ה- S וה – P של לה - סן, ניתן לבחון גם יחס לזיכרון דרך טיפוסי האניאגרם: טיפוס 6 הספקן באניאגרם יזכור כי אסור לשכוח, המידע אולי יהיה שימושי ב"אסון" הבא, טיפוס 5 המדען יזכור כי זו אינפורמציה ואינפורמציה היא מעניינת. וחשובה. טיפוס 2 המסייע, יזכור כל סיפור שתספרו לו על עצמכם. הוא יזכור מה אתם אוהבים ומה גורם לכם לא להרגיש בנוח. אני מכירה בחורה השייכת לקבוצה מדהימה זו, שזכרה שחברה שלה סיפרה לה פעם, שהילדה שלה אוהבת שיר מסוים, שמשמעותי במיוחד עבורה. באירוע, שנים רבות אחרי, ביקשה מהדי-ג'יי לנגן את השיר, במיוחד בשביל הבת.

איך עוד ניתן לבחון את הזיכרון? יונג...

טיפוסי רגש יזכרו אלמנטים רגשיים. זה מה שחשוב להם. העובדות והנתונים אינם מהותיים, אינם תמיד רלוונטיים אבל הרגשות... זה כן.

לעומתם טיפוסי החשיבה יזכרו את העובדות. ואת הדעות. וגם את אלו המנוגדות להן. ידע הוא הכרחי. הוא נחוץ. הוא שופך אור, מקנה פרספקטיבה, מסייע בשיפוט אובייקטיבי. הוא גם - כוח.

יש מי שיזכור פרטים ששינן – כתב ידו יהיה לרוב מדויק, איטי, מדוד וסדיר. יש מי שישלוף במהירות זיכרונות אסוציאטיביים שלרוב הם שטחיים ועוסקים יותר בתחושות, תהליכים ולא בפרטים מדויקים – תואם יותר את כתב ידו של הטיפוס האסוציאטיבי.

בקיצור... הזיכרון שלנו הוא מורכב. ישנו זיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך, צילומי (קיים רק אצל 5% מהאוכלוסייה), שמיעתי, אפיזודי, פרוצדוראלי וכדומה.

הוא לא תמיד מדויק, גם כשאנחנו "מוכנים להישבע בכל היקר לנו שכך בדיוק זה היה!", הוא לא תמיד מלא, אך יחד עם זאת – האם זו השאלה האמיתית?

כגרפולוגים נגלה, שפעמים רבות אין זה משנה כלל אם הזיכרון הוא מדויק או לא. מה שמשנה הם דפוסי ההתנהגות שנוצרו בעקבות הזיכרון, החרדות שנוצרו, המחסומים שנבנו.

תפקידינו כגרפולוגים לבוא ולהצביע על אותם הדברים. תפקידינו להפנות לטיפול התאים. לעיתים חקירת המחשבות (למשל, בדרך של "העבודה" של ביירון קייטי) תוביל לתובנות שיאפשרו להרפות, לעיתים רק טיפול יעזור. כאן הוא תפקידינו האמיתי – לסייע לאדם שהתפתחותו נבלמה, נחסמה, התעכבה, התעוותה להבין את ההשלכות ולהפנות הלאה לגורם מוסמך. להראות לאדם עד כמה ההיאחזות בזיכרונות מסוימים בולמת אותו ועד כמה, אולי, רק אולי, הוא מעצים/מגמד אירועים ומצבים כדי שיוכל לבחון בעתיד את תגובותיו.

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>