על שלווה וקבלה בגרפולוגיה

ערב הסדר. אותו הערב שבו מתכנסים להם יחדיו בני המשפחה הקרובים והרחוקים, אחרי המריבות (השנה אתם אצל אמא שלו כי בשנה שעברה הייתם אצל אמא שלה), אחרי ההכנות והתסכולים (הדג לא יצא השנה כמו בשנה שעברה ולגיסתי תמיד, אבל תמיד יש מה להעיר בעניין...), אחרי הקניות של מצרכים, בגדים, מתנות, אחרי ריקון הכיסים (הרי אי אפשר להגיע בידיים ריקות...) – בקיצור, מה שאמור להיות אירוע משפחתי עליז ומשמח הופך פעמים רבות להיות הסיוט השנתי, גורם המריבות, המועקות וכדומה.

לאור העובדה שפסח לא פוסח גם עלי וגם על משפחתי ולאור העובדה שכבר החלו "זמירות החג" אותם אני שומעת בתוך הבית פנימה וגם בפלאפונים של אנשים המשתפים את כל יושבי האוטובוס, ומתוך היכרות עם מספר לא מבוטל של "טרואמות פסח" עבר של חברים ומשפחה – חשבתי לחלוק אתכם את "תפילת השלווה":

"אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
האומץ לשנות אשר ביכולתי והתבונה להבחין בין השניים".

"תפילת השלווה" היא תפילה שנעשה בה שימוש רב ביותר בקרב קבוצות תמיכה שונות. היא מדברת על היכולת שלנו, כאנשים, לקבל את הדברים שאיננו יכולים לשנות: גשם פתאומי ביום חתונה קיצי ואביבי, בירוקרטיה אטומה של מוסדות כאלו ואחרים וגם – כן, גם ערב החג....

היא מדברת על האומץ הנדרש מאיתנו לעשות מעשה ולשנות את הנתון בידינו: ללכת נגד מוסכמות או היגיון כאשר הבטן "דורשת" את שלה, להפסיק תהליכים שמזיקים לנו (עבודה במקום הלא נכון, מערכות יחסים לא בריאות וכדומה).

כמו כן, היא מפצירה בנו להבדיל בין שניהם, לגלות תבונה כדי שלא נילחם בתחנות רוח אך גם לא נוותר במקום בו יש לנו כוח.

האם נוכל למצוא עדות ליכולות האלו ולתבונה המתבקשת לכך בכתב היד?

כדי להבין זאת, עלינו לפרק את התפילה לגורמים ולהתחיל מחלקה הראשון: "לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם".

לפני שניגש לכתב היד, ננסה להבין מה זה אומר "לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם"? האם מדובר בפטליזם?

נהפוך הוא. הקשר בין חלקה הראשון של התפילה לשני מלמד על כך שאין מדובר בקבלת כל הקורה סביבנו כאילו הוא גזירה מן השמיים וכוחנו מוגבל וחסום לחלוטין. הכוונה היא אחת: להביט על המתבונן סביב ולהבין מתי אין ביכולתנו למנוע אירוע מסוים מלהתקיים או מתי אין ביכולתנו לגרום לאירוע אחר להתקיים.

מה קורה לנו כשאנו לא מקבלים זאת? תסכול. כעס. זעם. תחושת חוסר אונים, אפסות, רגשי נחיתות.

וכי למה? האם באמת חשבנו שנעמוד מול נחשול גואה ונצליח לעצור אותו רק כי "לא מתאים לנו עכשיו?" או שנצליח לגרום לגשם להפסיק דווקא בפורים? או שנוכל להחזיר עכשיו את הגלגל לאחור ולשנות בחירה שביצענו או אירוע טראומתי שחווינו?

לעיתים חייבים לקלוט, לתפוס ולהפנים שישנם דברים שהם מעבר לכוחותינו. אין זה אומר, בשום פנים ואופן, שאנו חסרי כוחות. אלא שאנחנו מספיק נבונים לקבל את הבלתי ניתן לשינוי מבלי לתת לדבר לפגוע בנו, ביציבות הרגשית והנפשית שלנו, מבלי לעורר דרמות מיותרות וזעקות שבר נוראיות.

לא תמיד הדבר קל. מוות בלתי צפוי של אהוב הוא דבר שאין ביכולתנו לשנות ועדיין זעקות השבר המתלוות אליו מעידות על עוצמה של רגש שאין אדם אחד אשר יכול לשפוט אותה לכאן או לשם.

אישיות מאוזנת היא זו היכולה באמצעות תובנה ותבונה לקבל ולהגיב באופן פרופורציונאלי על אירועים שלא ניתן לשנותם.

ניתן לדבר על איזון בין רגש להיגיון, על היכולת להרפות ולהמשיך, על היכולת לקבל את מה שנעשה, גם אם אינו נכון/טוב/מתאים וכך הלאה.

לא מדובר באדישות. אדישות מובילה למצב שאינו נלחם גם עבור מה שניתן לשנות.

השלווה בגרפולוגיה

איך, אם כך, ייראו כתבים של אנשים המסוגלים "לקבל בשלווה את הדברים שאין ביכולתם לשנות"? מה אומרת הגרפולוגיה על כתב ידם של אלו המסוגלים לקבל בשלווה את תמורות החיים?

הכתב יהיה מאוזן ברמות רבות, נעדר הגזמות צורניות או תנועתיות – לכל כיוון שהוא. נעדר נוקשות.

לא יכולה להיות בו תנועה סוערת כפי שלא יכולה להיות בו תנועה קפואה או רפויה. התנועה בכתב תהיה לרוב ספונטאנית וטבעית או מבוקרת ומפוקחת.

צורת הכתב תהיה אישית אך לא מעוצבת מידי וגם לא מקופחת מידי.

יהיה איזון בריא בין "שחור" ל"לבן" עם מעט יותר "לבן" בכתב- המרווחים יאפשרו לכותב "לנשום", לחשוב, להבין, לעכל.

לרוב יהיה איזון בין שלושת האזורים שבכתב כאשר אזור האמצע יהיה בריא ולשני האזורים, העליון והתחתון יהיה ביטוי מאזן בכתב.

הכתב יהיה נעדר בלונים, לולאות מנופחות, קווי כיסוי, פלישות קיצוניות של אזור אחד למשנהו.

הכתב לרוב יהיה פרוגרסיבי וגם אם יהיו היימנות או היפוכים למיימין, הרי שיבוצעו למטרות התבוננות ולמידה עצמית ולא מתוך מחסומים, פחדים והתנגדות למתרחש.

הטיפוס הכולרי של לה-סן הוא דוגמא טובה לכך,לעיתים כאשר מעורב בו מעט תשוקתי. הטיפוס הסנגוויני גם הוא לוקח את החיים באופן פרופורציונאלי. כך גם עירובים בדרגות שונות של פופאל 2 עם 3 או 3 עם מעט 4. טיפוסי חשיבה מוחצנים של יונג ובתנאי שהמסייעות קיימות ומאזנות.

לעומתם, אלו שאינם יכולים/מוכנים לקבל את הדברים בשלווה יתאפיינו במאפיינים כפייתים ועקשנים בכתב היד: גדמים מסיימים או הטעמות צונפות כונסות, הקטנת רווחים ע"י רוחב משני, ריבוי תיקונים וחזרות על קווים, גדמים מוזזים, זוויות רבות, אזור עליון זוויתי , נוקשה ואף לעיתים שמאלי – גם אם זווית הכתב באזוריו השונים ישרה או אף ימנית, שולי פתיחה נסוגים, היימנות, הגזמות צורניות.

תנועה עצורה, גדועה, חסומה או לחלופין – תנועה סוערת מתכווצת – אופייה של התנועה ייקבע את אופייה של התגובה למצב בו הכותב אמור, כביכול, "להרים ידיים" ולוותר במקום בו המלחמה אבודה.

בתנועה סוערת התגובה תהיה חסרת פרופורציות, מתעקשת בלהט ונלחמת בתחנות הרוח ב"עוז" רב.

בתנועה חסומה – התגובה תהיה מושהית, פחות מוחצנת, אולי, אך גם שם, הכותב יסרב להרפות, אולי, בין היתר, מתוך הקושי להתמודד עם התוצאות החדשות של שינוי מצב, תכניות וכדומה.

בכתב צפוף עד מאוד, היעדר הפרספקטיבה הוא זה שיקשה על הכותב לראות את המכלול השלם ועל כן הוא עשוי להיות נעדר תבונה לראות את המצב, באופן אובייקטיבי ומכאן שתגובותיו יהיו נטולות "שלווה", אובייקטיביות, פרופורציות וכדומה.

לעומת זאת, בכתב בו רב ה"לבן" על פני ה"שחור" והאיזון מופר לטובת המרווחים באופן שבו המילים והאותיות "הולכות לאיבוד" בתוך ה"אין סוף" של תודעה כמעט מנותקת מן המציאות, לעיתים, גם כאן התגובה של הכותב אינה פרופורציונאלית. יחד עם זאת, סביר להניח שהצופים מן הצד יחשדו כי מדובר בתגובה של אדישות בעוד שברוב המקרים, בגלל הלחץ והפחד, הכותב ינעל בתוך עצמו ויסרב להגיב או לפעול אך אין המדובר כלל באדישות.

על ה"אומץ לשנות" נדבר בפעם אחרת.

חג פסח שמח מכל צוות "חנה קורן – מכון לגרפולוגיה".

זכרו לנשום עמוק, לחייך, להבליג ובעיקר - ליהנות....