"פרסונה" – כתב היד כתחפושת

"מה העניינים?"
"הכל טוב, אחי!"
"איך היה סוף השבוע?"
"מדהים.. חבל על הזמן..."

כן, כן... תשאלו את מרבית האנשים שאתם מכירים מה שלומם או איך עבר סוף השבוע ותקבלו תשובות מגוונות בניסוחיהן אך די דומות במהותן.

אצל הרוב הגדול הכול טוב למדי, אולי אפילו "נפלא" ו"מדהים" ואין כל זכר לדאגות הכלכליות, לריבים עם בני הזוג, לדאגות לילדים, למשברים האישיים.

החברה, באופן שבו היא התהוותה, דורשת מאיתנו, באופן מודע לחלוטין, אם כי באופן "לא מוסרי" וצדקני לחלוטין – לשקר לנו במצח נחושה.

אנו מגנים את השקר, דוגלים בפתיחות, דורשים שקיפות, מצפים למידע אבל כשהוא נוחת עלינו באופן בלתי צפוי והתשובה היא "אל תשאלי... אני בצרות גדולות... כבר חודשיים אני לא מצליחה לכסות את החובות.. המשכנתא... הבית...", תגובתם של מרבית האנשים היא מחשבה פנימית של "למה הכנסתי את עצמי ולמה בכלל שאלתי...". לא לזה ייחלתי.

אנחנו לא באמת רוצים לדעת את האמת. אנחנו לא באמת דוגלים בפתיחות, מצפים לשקיפות. אנו רוצים מידה של דיסקרטיות, רוצים להתמודד עם הצרות שלנו ולא להיות מעורבים בצרות של אחרים.

טיפוסי 2 המסייעים, עפ"י מודל האניאגרם, הם יוצאים מן הכלל ואולי קוראים את המילים האלו ולא יודעים במה מדובר, אולם הם די בודדים במערכה. כמה טוב שיש גם כאלו שבאמת אכפת להם ובאמת רוצים לעזור, גם לזר, בתוך הכפר הגלובאלי הגדול שלהם...

למעשה, בעקבות העובדה הידועה הזו, שאנו אומרים דבר אחד אבל מצפים לדבר אחר, התחילה להתהוות ה"פרסונה" או המסכה (פרסונה ביוונית – מסכה), אותה אנו עוטים על עצמנו.

יחד עם זאת, כל אחד מאתנו אימץ את המסכה הזו באופנים שונים.

עפ"י הגרפולוגיה "כתב הפרסונה" הוא כתב המסכה המשתלטת. בכתב זה ברור לחלוטין כי המסכה "הצליחה" לעשות את מה שהיא ממש לא אמורה לעשות: היא השתלטה על האישיות הטבעית, הדחיקה אותה למקומות חושכים ולמעשה הפכה להיות זו הקובעת את מהלך העניינים.

לאנשים עם כתב פרסונה כמו בדוגמאות הבאות, אין התנהגויות שונות במקומות שונים. הם מתפקדים על מעין אוטומט התנהגותי, צפוי לחלוטין. יחד עם זאת, כל אחד מהם אימץ לעצמו מסכה אחרת ולכל אחד מטרה אחרת, מטרה הנגלית לעין בזמן ניתוח כתב היד.

מרגע שהאות הופכת להיות מטרה בפני עצמה ולא אמצעי להעברת המסר, כפי שאמורה להיות במקור, ברור לחלוטין כי הפן החיצוני, התדמית החיצונית היא החשובה ביותר. ההבעה הטבעית, המקורית, מוחנקת, התפקיד משתלט על האישיות.

התבוננו בכתבים הבאים ונסו להבין את משמעות התהליך, את המאמץ הנדרש, את המקור לכך.

כדי לייצר כתבים מעין אלו חייב הכותב להחליט, קודם כל, כיצד תראה כל אות בנפרד. הוא מוצא עצמו מתנסה בעיצובים שונים עד שמתגבשת אצלו הצורה ה"נכונה ביותר". אותה הצורה התואמת את התמונה המנחה של קלאגס.

לאחר מכן, הוא מתאמן עליה, מגיע לדרגת השלמות העיצובית. כך הוא עושה עם כל האותיות עד לגיבוש הכתב. מכאן ואילך נותר לו להתאמן שוב ושוב עד להטמעת הצורה והפיכתה לאוטומטית.

לשם כך נדרש אימון קפדני, תשומת לב מרבית לנעשה, כוח רצון ומשמעת ברזל. כדי לקיים את אלו הספונטאניות צריכה לפנות את מקומה.

ניתן לטעון כי כל אלו נדרשים רק במהלך הכתיבה ואם כך הוא הדבר מדוע נשליך את המאפיינים האלו גם על חלקי האישיות השונים ועל ההתנהגויות השונות?

השאלה במקומה. התשובה היא פשוטה למדי אם כי בעלת מספר רבדים:

הרובד הראשון שמלמד אותנו על הטמעת המסכה באישיות קשור לעובדה הפשוטה עליה מבוססת הגראפותראפיה: ככל שאדם חוזר כאוטומט על פעולה מסוימת, היא נטמעת והופכת לחלק ממנו. ככל שאדם מטמיע תהליכי כתב הוא משפיע על תהליכי חשיבה ופעילות ומטמיע אותם בתוכו.

הרובד השני הוא רובד המקור. הסיבה להתהוות אותו כתב היד. לרוב, ניתן למצוא אחת משתי סיבות, בהכללה, להתהוות כתב זה.

הסיבה הראשונה היא - רגישות אסתטית גבוהה מאוד. גישה עיצובית. במקרה זה ברור לחלוטין כי הפן החיצוני, האסתטי הוא מרכזי לתפיסתה של האישיות. מכאן שתשומת הלב המוקדשת לכתב תופנה גם לביגוד, לאיפור, לתסרוקת, לתכשיטים, לעיצוב הבית. בעיני האישיות הספציפית – זהו העיקר. לעיתים עד כדי ביטול אלמנטים אחרים.

כלומר, גם במקרה זה, הספונטאניות עשויה להידחק הצידה. אי אפשר "סתם כך" לצאת מהבית. צריך להתארגן, לחשוב, להתאים צבעים, בדים, טקסטורות... וזה – פעמים רבות, גוזל זמן. עד כדי צורך לוותר על דברים אחרים.

שני הכתבים הבאים מייצגים שניהם, רגישות אסתטית גבוהה. ההבדל הוא, שאצל הכותבת הראשונה העיצוב הוא "ה כ ל". אצל השנייה, יש רגישות, היא באה לידי ביטוי אך אינה משתלטת על האישיות.

ההבדלים המהותיים הם בעיצוב הכתב. בראשון, ללא כל ספק האותיות הפכו למטרה. בשני הן עדיין אמצעי.

הסיבה השנייה ליצירת כתב הפרסונה היא סיבה פסיכולוגית עמוקה. כותב המרגיש כי כתב היד הרגיל שלו אינו "מספיק טוב" והוא חייב לייצר משהו אחר, שונה, מיוחד, מושך תשומת לב - למעשה מספר לנו את הסיפור האישי שלו: הוא לא "מספיק טוב". הוא רוצה להיות אחר, שונה, מיוחד. הוא לא מאמין שה"רגיל" שלו כפי שבא לידי ביטוי בכתב ה"רגיל" שלו מספיק טוב ועל כן הוא "משדרג".

הוא ממציא כתב מיוחד. אחר. הוא ממציא את עצמו מחדש. בוחר לעצמו מסכה ודבק בה. באמצעותה הוא מסווה את החולשות שלו, את תחושות הנחיתות שלו. הוא דבק בתכונות שהוא יכול לחזק, להתגאות בהן ולהציג עצמו דרכן.

שימו לב ששני הכותבים האלו מבקשים "לשדר" תדמיות שונות לחלוטין. העליון, כתב של גבר ואילו התחתון כתב של אישה. הראשון "מייפה" את הכתב וכביכול מרכך את תדמיתו ואילו השנייה עושה כל אשר ביכולתה להרחיק מעליה, לבטא קור, ניתוק וחוסר מעורבות. היא אכן מנותקת, קרה ואינה מעורבת אך בעצם הכתב היא גם אומרת במפורש: אני גם לא מתכוונת להיות מעורבת. הכתב כמעט ואינו קריא, הזווית השמאלית מתנגדת וקשה, הזוויות קרות ו"דוקרות", הכתב נעדר קערות רגשיות של אמפתיה ורגישות, המרווחים בין המילים גדולים ומבודדים, שולי השמאל (שאינם נראים כאן) רחבים מאוד ומעצימים את הבידוד.

עם זאת, היא נאחזת בתדמית ובהרגשה בכוח רב, שכן הכתב מעוצב כפונט של מחשב ללא סטיות ימינה או שמאלה. דבר זה מלמד עד כמה חשוב לה לשמר את התדמית הזו. היא לא מעורבת אך זקוקה לאישור שלנו, כחברה, לזה שהבנו שהיא לא מעורבת. אבל מיוחדת. שונה.

לעומתה, הגבר מדגיש במיוחד את הצורות העגולות שלו. אלו האמורות לשדר רגישות, רוך, אנושיות, קבלה. אך בפועל הצורות סגורות ולא מכילות, קיימות זוויות רבות נחבאות מתחת לבסיס השורה והזווית שמאלית, מתגוננת, חשדנית ועצורה.

במקרים מסוימים, מגיע הרגע בו הכותב מתחיל לגלות את עצמו, את ה"אני" האמיתי שלו מאחורי המסכה. או אז הוא, במידה ומרגיש מספיק מגובש ובטוח, מתחיל, כשבלול, להוציא מחושים ולגלות את העולם ואת עצמו.

בכתב היד שלפנינו, זה המצב. שימו לב, שלמרות העיצוב המוקפד של הצורה, קיימות "פליטות מכחול" מסומנות בחיצים.

במילה "שאני" ישנו הקישור היחידי בכתב. עדות לתחילת תהליך ספונטאני יותר. חלק מה- ת' האחרונות בסוף מילה נעשות בקו תנועי יותר ושונות בעיצובן משאר הת' שבתוך הכתב. נכון שכשהיא עושה זאת היא מקטינה את האות באופן משמעותי ובכך רומזת כי התהליך עדיין קשה לה וגורם לה לחוש "קטנה" או צורך "לגמד" את עצמה מעט כדי לא לבלוט ב"אמיתיות" שלה. אך התהליך קורה. הוא מתרחש. הוא מדהים. הוא מדהים כי הוא מספר סיפור של יציאה ממחנק, יציאה מאחורי המסכה.

בניגוד לכתבים האלו ניתן לראות את אלו שהמסכה מהם והלאה. הכתב שלהם טבעי, כך גם התנהגותם. הם "מרשים לעצמם" להיות הם עצמם. לבטא את האמת הפנימית שלהם. ההבדל בין שני הכתבים המצורפים הוא פשוט:

הראשון, אינו מאוד קריא ועל כן מביע במידה מסוימת מעין זלזול בקוראים – לא איכפת לי אם תבינו אותי, זה לא עומד בראש מעיניי.

השני, לעומתו, קריא אך מתקיימות בו תופעות קשות של שתלטנות, חדירה למרחב המחייה של האחר (מסומן בחץ) והוא קורא תיגר על החברה. אני הולך בדרכי שלי ואל תעמדו בדרכי!

הכתב הראשון נחשב לכתב "דוחה פרסונה חיובי". השני משתייך למגוון של כתבים השייכים לקבוצת "דוחה הפרסונה השלילי". בתוכם נוכל למצוא את אלו שלא משחקים את חוקי המשחק כי יש להם חוקים משלהם להשליט וגם את אלו שלא מוכנים לשחק את חוקי המשחק, לא בגלל שיש להם חוקים משלהם, אלא בגלל שהם "חייבים" לעשות את ההיפך. או אז, פעמים רבות, הם מוצאים את עצמם מחוץ לחברה, בועטים במוסכמותיה אך מוצאים מפלט ונחמה בחברה אחרת, לרוב בעלת כללים נוקשים אף יותר.

בין לבין נמצא את אלו היודעים לשחק את המשחק, לקחת חלק פעיל בקהילה המקיפה אותם תוך כדי שהם שומרים על הצביון האישי שלהם. הם מחליפים מסכות, כמתבקש וכצפוי, באופן טבעי וגמיש ומוצאים את שביל הביניים בין דרישות החברה לבין הצרכים האישיים שלהם.

כתב היד שלהם גמיש, משתנה, שומר על קריאות אך בעל צביון אישי, כמו הכתב הבא:

המסכה, הפרסונה המשתלטת, מסתירה את מי ומה שאנחנו. מהעולם אך גם מעצמינו. אסור לשכוח שהמקור להיווצרה הוא כאב שנחווה על ידי הכותב, לרוב בגיל ההתבגרות. המסכה היא זו שהגנה עליו, שאפשרה לו להציג דמות "חזקה" יותר, גם אם למראית עין.

הבדיקה צריכה להיעשות מנקודת המבט השואלת: האם היא עדיין מגינה או שמא היא כבר בולמת. נטל כבד. מעצור. התשובה לכך, היא תשובה רגשית לחלוטין, אין בה מקום להיגיון. מי שאינו חש מוגן, צריך מגננות. מי שאינו חש מוגן, צריך, עם זאת, לבחון מחדש, בבגרותו, את הסיבה לתחושתו זו וממנה יוכל להתחיל תהליך. אם ירצה. אם מוכן. אם בשל.

לא כל יום פורים. לרובינו. לחלקינו – כל יום הוא הצגה נוספת, מתמשכת.

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>