תחושת עומס בכתב היד

לעיתים, כך נראה, העולם מחליט ביום בהיר אחד כי החיים שלנו יפים או משעממים מידי והוא מחליט לאתגר אותנו. מפיל עלינו בעיות בריאות, כלכלה, גידול ילדים, מעברים בלתי צפויים והכול, כמו להכעיס – בבת אחת. תתמודדו. אנחנו נתקעים עם ההתמודדות, העולם, מצידו, יושב לו מן

הצד, מחכך ידיים בהנאה, מתרווח לאחור בכיסאו הרם וצופה בנו, משועשע: "נראה אתכם עכשיו..."

לעיתים זה לא קורה בבת אחת, אלו דברים שאנו סוחבים מן העבר ולא מרפים מהם אם מתוך הקושי לוותר, אם בגלל הצורך שלא זיהינו שאותו הם משרתים, אם בגלל הזהות שלנו שמורכבת מהם ואיננו יודעים אחרת, אם בגלל פחד ואולי אף הנאה.

יחד עם זאת, ככל שאנחנו סוחבים אותם יותר זמן הם נעשים מועצמים יותר ויותר כמו אותה כוס מים, שיחסית משקלה שואף לאפס. אם נחזיק אותה ביד מושטת במשך דקה לא יקרה דבר אך אחרי שעה, למרות שמשקלה לא ישתנה כלל – החזקתה תיהפך קשה מנשוא.

בכל מקרה אנחנו מדברים על תחושה של עומס. עומס יוצר בלבול, בלאגן, חוסר בהירות. אלו, בתורם יוצרים חוסר יכולת לתפוס מרחק, לבחון דברים בפרופורציות ובפרספקטיבה רחבה ומכאן, באופן טבעי, היכולת שלנו להבין את המצב לאשורו, הולכת ופוחתת ככל שאנחנו מסתובבים בתוכו יותר ויותר ויוצרים, בלי משים, מערבולת הסוחפת אותנו פנימה ורק מטביעה אותנו עמוק יותר.

כיצד רואים עומס בכתב היד?

התשובה הראשונה והמיידית שעולה בראשם של רוב אלו המכירים גרפולוגיה ברמות כאלו ואחרות היא : הרבה יותר "שחור" מ"לבן".

ואכן, זהו הסימן הבולט ביותר: ככל שהדף עמוס יותר, ככל שהמרווחים מצומצמים יותר כך תחושת העומס ברורה יותר למסתכל מן הצד.

יחד עם זאת – האומנם הכותב חש עומס? לא בהכרח. אם נוסיף לעומס על הדף תנועה מבוקרת ומודעת מאוד עד כדי כפיתה, צורת כתב בנאלית או מעוצבת עד כדי פרסונה, אזור אמצע דומיננטי – לעיתים נקבל חוסר מודעות למצב מתוך הדחקה יעילה ביותר. מדוע יעילה? כי ההדחקה פשוט "עושה את שלה" היא מדחיקה את התכנים הלא רצויים מן המודעות, יוצרת "תלם הליכה" ברור שדופנותיו עשויות בטון מזוין ועכשיו ההולך בו יכול לצעוד בו בבטחה מבלי להיות מודע לעולם החיצוני או למתרחש ממש מתחת לרגליו או למעשה – בתוך נבכי נפשו.

יחד עם זאת, ניתן לראות תחושת עומס גם בכתבים בהם המצב הפוך לחלוטין: הרבה יותר "לבן" מ"שחור".

לחלקם כתב מאוורר מאוד אך עדיין ניתן לראות חיבור בין החלקים השונים שבו. המאקרו עדיין משמר סוג של אחדות וגיבוש.

לאחרים – תמונת ארגון שסועה, מרווחים עצומים ההופכים כל מילה לאי בודד ומבודד, מילים שגם בתוך עצמן ניתן לראות את אחת משתי התופעות שדיברנו עליהן עד כה: אותיות הצמודות האחת לשנייה או מחוברות האחת לשנייה אך יוצרות פגימה בקריאות או שהאותיות מנותקות האחת מן השנייה, צורתן מוזנחת ואינה מעוצבת היטב ובכל מקרה מתח הקו אינו בריא ונראה בו שברים, רעידות המשולבים בחוטים נרפים וחסרי כוח, חסרי אונים.

מדובר, יותר מהכול, בהתמודדות שונה לחלוטין עם תחושת העומס: במקרה הראשון האדם מוצא לעצמו עיסוקים מרובים, מפנה את תשומת ליבו כלפי חוץ, גם עם מדובר בבחינת הדפנות תוך כדי התקדמותו במקום לבדוק את הרגשתו תוך כדי התקדמותו בו. לעיתים קרובות אנשים אלו מקיפים עצמם באחרים, שוקעים בעבודה, מעיקים בפטפטנות או שפוט בנוכחותם הבלתי פוסקת.

במקרה השני מדובר באנשים הבוחרים להיות פחות נוכחים בעולם האמיתי ויותר נוכחים בעולם הדמיוני, האידאי, הדימיוני, התיאורטי שלהם. הם חושבים שהם מתמודדים טוב יותר. הם חושבים שהם מודעים יותר, אובייקטיביים יותר. לעיתים הם אכן נמצאים שם אך הם עדיין לא מסוגלים לרדת למטה, אל המציאות, לטבול את הרגליים במים ולהתחיל לשחות. הם לא שוחים – הם מלמדים אחרים לעשות כך, מתוך נקודה מרוחקת, "יודעת טוב יותר".

האחרים פשוט נמוגים, כמעט "מתאיידים" מן העולם, חיים בקושי, נושמים בקושי, קיימים בקושי.

את ההבדל בסוגי ההתמודדות השונים עם העומס, בקבוצה המאווררת נמצא בתנועה ובקו. כאשר המגע במציאות נמרץ ונוכח יותר, הקו עצמו ערני יותר, האזור העליון מפותח ופעמים רבות האמצעי די מוזנח – נדבר על התיאורטיקנים. לעומת זאת, כאשר המגע בדף חלש, הקו רפוי או משולבים בו קווים שבורים, מהלך השורות יורד וגלי – אזי נדבר על אלו שרק נראים כאילו הם איתנו וחלק מאיתנו אך בפועל, עולם הפנימי הפך לגוונים דהויים של אפור.

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>