היחס לעבר בראי הגרפולוגיה

על פי יונג אנו נושאים עימנו גם את ה"לא המודע הקולקטיבי" שמכיל בתוכו ארכיטיפים וזיכרונות של כל הקודמים לנו מימים ימימה.

ובכן, מה העבר מייצג עבורנו? כיצד אנחנו מתייחסים אליו? האם הוא מקור לנחמה ומעלה חיוך? האם הוא "אינו רלוונטי" כי אנו עסוקים בהווה או מכוונים לעתיד? אולי הוא מקור למצוקות ולכאבים מהם אנו מנסים לברוח, אותם אנו מנסים להדחיק? האם הבריחה יעילה? האם באמת ניתן "למחוק" את מה שהיה? לשכוח?

יש מי שטוען שלא קיימים תכנים מודחקים, פוסל את תיאורית תת המודע ואומר כי אם איננו זוכרים – זה פשוט לא קרה. מושמעות היום טענות כלפי פסיכולוגים המשתילים, כביכול, "זיכרונות" לא אמיתיים באמצעות מסרים מכוונים ומעלים בכך טראומות עבר והטרדות מיניות שמעולם לא התרחשו.

מנגד, תת המודע "מתעקש" לעלות ולהציף אותנו בתכנים, אם בזמן עירות ואם בזמן שינה, אם באופן ספונטאני ואם לאחר התערבות.

את התשובה לא אנחנו נספק. קטונו. עם זאת, נחפש בתוך הכתב רמזים לאופן בו מתייחס הכותב אל עברו וננסה להבין את השפעתו על תפקודו בתחומי חייו השונים בהווה.

כל הקשור לעבר מיוצג בגרפולוגיה בצד ימין של הדף, האות והקו (בהנחה שמדובר, כמובן, בכתב עברי או ערבי. בלועזית – צד שמאל). מדוע הימין?

בכל פעם שסיימנו לכתוב שורה ועלינו להתחיל שורה חדשה, אנו יורדים למטה, חוזרים לצד ימין ומתחילים שורה חדשה.

ההתחלה היא מילת המפתח. כשאנו מתחילים משהו חדש: שורה חדשה, מילה חדשה, אות חדשה, קו חדש אנחנו למעשה מתמודדים, מחדש, עם חשיפת עצמנו לעולם החיצון (על התחלות ניתן לקרוא במאמר התחלות בראי הגרפולוגיה).

כיצד נבנה היחס שלנו להתחלות? הוא נבנה מהצלחות, כישלונות, דפוסים שנוצרו והתקיימו בעבר.

הטיפוס האוראלי האקטיבי עפ"י פרויד, למשל, יוצא לדרך עם חיוך אופטימי. העבר שלו, זה שחקוק בתוכו, הוא עבר שמעורר בו חיוך ותחושה של אופטימיות.

הוא קיבל אהבה, זכה למחמאות, לחיזוקים. התפתחה בו תחושה כי הוא "ראוי" . הוא זוכר את העבר הזה ושואב ממנו כוח.

במקרה שכזה הזיכרון ממריץ, מעודד יוזמה, ממלא בביטחון.

האוראלי הפאסיבי לעומתו זוכר שעשו עבורו את הכול והוא עשוי להתרפק על זיכרונות העבר הללו ולא להתאמץ בהווה. "הדברים אמורים לקרות, לא? כך זה היה בעבר..."

הטיפוס הסנטימנטאלי של לה סן "מבלה" את רוב ימיו בעבר. העבר עבורו הוא מקור בלתי נדלה של ידע אבל גם של כאב. בגלל מטען כאוב מהעבר הוא אילץ את עצמו להכיל על עצמו את מרכיב ה- S. חסם את הבעתו האישית והרגשית. הוא זוכר. את הכאב. את ההשפלה.

כותבת שנמנית על טיפוס "אנימוס כלבי הציד" של יונג זוכרת את העבר מצוין. היא הייתה עדה לתוקפנות גברית, להשפלה של נשים חשובות לה והיא קיבלה החלטה, בלתי מודעת, "לעולם לא להיות שם!" בשל כך היא פיתחה את מרכיבי התחרות, האסרטיביות התוקפנית, השתלטנות.

אלו דוגמאות לטיפוסים שונים שקל, יחסית, לזהות אותם בכתב היד.

מבחינת סימנים גראפיים הסימנים המלמדים על היחס לעבר הם רבים ושונים:

אל היימנה- האות ל' אינה מיימינה, אינה חוזרת ימינה כפי שהייתה אמורה. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות אולם בכתב ספציפי זה, בשל שולי הפתיחה הרחבים, הכתב האוראלי הלא מסופק והמרצה עם התנועה החסומה – העבר מייצג כאב, חסך ועל כן היא אינה מתבוננת בו – אין שם זיכרונות חיוביים עבורה.

מעניב לשמאל – הכותבת כתבה את המילה "טיפולי" וה-ל' שלה, במקום לחזור לעבר, המשיכה במהירות את דרכה שמאלה, אל עבר העתיד. התנועה האימפולסיבית, הצורה החוטית, ההליכה לשמאל – העבר אינו מעניין. פשוטו כמשמעו. מה שמעניין – זה מה יקרה עכשיו? כמו ילד קטן הלהוט לגלות מה מחכה מאחורי הסיבוב... היא לא לומדת מלקחי העבר, אינה משתהה לבחון, להעמיק, ללמוד. היא שועטת קדימה.

שילוב של שולי ימין רחבים באופן מוגזם אך נסוגים מלמד על קונפליקט – קיים הרצון לברוח מהעבר אבל העבר משמעותי עד כאב ותוקע את הכותב במקום לא מאושר (כתב קטן מאוד, דרוך, חסר חיות ואנרגיה, רווחים ממוגזמים בין מילים ושורות). התקיעות – החזרה לאחור בשולי הימין – הכותב אינו מצליח להשתחרר ממנו.

אצל כותבת זו העבר משפיע באופן יומיומי. הכתב החסום, האיטי, הכבד, המרווחים הקטנים מאוד בין אותיות ובין מילים, המחסומים הגדולים מלמדים על כך שמעבר לעובדה כי היא אינה דינאמית באופייה (קו מאוד איטי וחסום), היא תקועה. כותבת זו חייבת לעמוד בציפיות וחייבת להיות בסדר.

כאשר אדם חייב להתנהל באופן הזה הדבר מלמד על מעין משוואה הקיימת בראשו: אם לא אהיה בסדר אני איענש. משוואה זו היא תוצר של חוויות שלימדו אותו כי לאי היותו "בסדר" יש תוצאות חריפות וחמורות. כל אלו – חוויות עבר.

ובנוסף – ראו את ההצמדות לשולי השמאל, שולי ההתחלה. היא לא מסוגלת להתנתק ממה שהם מייצגים – העבר.

בניגוד לכתב הקודם בו שולי הפתיחה רחבים מאוד – שם הכותב עושה כל אשר על ידו לא לשהות בעבר, לפחות לא באופן מודע, אצלה השהות וההתמודדות הם מודעים,אם כי רק ברמה החוויתית ולא ברמה עמוקה יותר – היא לא יודעת מה היה שם, היא פשוט חווה את הכאב.

התקיעות, ההשתהות, העומס, הנפיחות – כל אלו מלמדים כי היא מעבדת שוב ושוב את אותם התכנים וכי למה שחרוט לה היום בזיכרון אין בהכרח כל קשר לאירועים עצמם – יש לה נטייה להוציא דברים מפרופורציה, בעיקר בחוויה הרגשית.

והוא אכן קפדן ודייקן. העבר עבורו הוא מקור למידע. הוא כבר היה שם, התנסה. יש לו מה ללמוד, לשחזר. למידה מהעבר מונעת חזרה על טעויות, מאפשרת התפתחות. הכותב מבקר את התקדמותו ובמקביל מעיף מבט לאחור ללא הרף.

אנחנו כולנו תוצרים של "כל מה שהיה". בין אם אנחנו זוכרים או שוכחים, מדחיקים או מנציחים. לעבר, ללא כל ספק, תפקיד חשוב בגיבוש האישי שלנו, של מי ומה שאנחנו. השאלה היא עד כמה אנחנו נאחזים בו, בורחים ממנו, מצדיקים את ההווה בגינו, תולים בו את אי הצלחתנו. או – עד כמה אנחנו נותנים "לו" להיות קיים ונוכח גם היום, גם כאשר אינו רלוונטי. במקרים שאינו רלוונטי. וגם -היכן "אנחנו" מתחילים, היכן אנחנו לוקחים אחריות, מתוך בגרות, בשלות, תבונה – על מי ומה שאנחנו היום בגלל, בזכות ולמרות עברינו.

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>