|
לנוצרים יש מנהג, בתחילת כל שנה, לבצע את רשימת ההבטחות שלהם לעצמם לשנה הקרובה - "New Year resolutions".
כולנו, ברגעים כאלו ואחרים מבטיחים לעצמנו הבטחות מסוגים שונים:
ממחר – דיאטה.
השנה – אני עוזב את בית ההורים ומתחיל לחיות "כמו גדול".
השנה – אני מתפטר ויוצא לחיים עצמאיים.
השנה – אני אפסיק לברוח ואציע לה נישואין
אני לא אכעס יותר על הילדים.
השנה אני מפסיק לעשן.
כמה הבטחות כאלו הבטחנו לעצמנו? כמה קיימנו?
הקסם בהבטחות טמון בדמיון המפותח שלנו ש"עובד" עלינו באופן מושלם. הוא מציב אותנו "שם" ב"ארץ המובטחת" ופעמים רבות משמיט את הדבר החשוב ביותר – הדרך לשם.
אנחנו כבר חווים את עצמנו רזים וחתיכים מהלכים בחוף הים עם הביקיני או הקוביות בבטן, רואים את עצמנו מנהלים את העסק שתמיד חלמנו, את החופה והאושר הגדול שבא לאחריה (הריבים והעימותים נעלמים.. תחושת המחנק שמנעה מאתנו לבצע את התהליך עד לרגע זה, גם היא נעלמה) ואנחנו רואים את ההצלחה, מרגישים את האושר, שבויים באשליה.
חלקנו מספיק רציונאלי וריאלי ויודע כי הדרך ל"שם" רצופה בקשיים ויש צורך בנחישות, בהתמדה, בגיוס כוחות, בדחיית סיפוקים ופיתויים ובעוד מאמצים מסוגים כאלו ואחרים על מנת להגיע למטרה המבוקשת.
חלקנו גם יודע לגייס את עצמו באופן מחויב ואכן מגיע אל אותן המטרות.
חלקנו האחר, גם אם מודע לתהליך יוצא לדרך ובשלב מסוים, כשהקשיים מתגברים, מביט לאחור באנחה ונזכר בגעגועים רבים ב"טוב" שהיה ושוכח לחלוטין שאם היה כל כך "טוב" הוא לא היה בוחר לצאת לדרך.
קשיים יכולים לעוות עבורנו את המציאות ולגרום גם למיטת הברזל הקטנה ביותר להראות כאפריון מפואר כשאנחנו בדרך, מתמודדים עם מצבים חדשים, מרגישים אולי קצת אבודים שכן אנחנו עדיין לא "שם" אבל מזמן כבר לא "כאן" במקום המוכר והידוע...
"כן.. הוא הרביץ לי כשהתעצבן אבל אחר כך הוא נרגע... וחוץ מזה.. הוא דאג לי. פרנס את המשפחה בכבוד. היה מספיק כסף כדי לשלוח את הילדים לחוגים. מספרה, בגדים חדשים, פדיקור ומניקור.. איזה דאגות כבר היו לי....?" אכן סיבות מספיק טובות לחזור ולא להיאבק כדי להגיע למקום שבו לא תצטרכי לחשוש, בו אף אחד לא יכה, גם אם באמת, באמת, באמת, עשית טעות ושברת כוס ועכשיו נהרס הסט.
"נכון.. אבא שלי נפטר מסרטן, אח שלו עכשיו בטיפולים וגם אני מרגיש איך יש לי ליחה על הבוקר וקשה לי לנשום, אבל אני כל כך אוהב לעשן... איך אפשר לסיים ארוחת צהריים ולא להתפנק עם קפה וסיגריה? ובערב עם חברים... עזבי... מה את רוצה ממני. לפני שנתיים ניסיתי להפסיק.. לא הלך".
אלו לא משפטים דמיוניים, הם לא באו מפי אנשים "לא איכותיים". הם אמיתיים לחלוטין שבאו מפי אנשים משכילים, שניהם עצמאיים ומצליחים.
אז מה מונע מהם להגיע למטרות? מה חסר שם? המניעים אצל שניהם, כמו אצל רבים אחרים – שונים.
לא נתמקד הפעם במה חסר אלא ננסה להבין איך אפשר לראות בכתב היד את הסימנים הגרפולוגיים שמלמדים דווקא על דבקות במטרה, את היכולת לדחות סיפוקים, את היכולת להתמודד עם קשיים.
כותב זה ממלא את הדף מלמעלה ועד למטה, מימין לשמאל. הוא מתקדם באופן עקבי, מהלך השורה שלו מעט נפתל ומלמד על יכולת גמישות מסוימת, זו המאפשרת להתבונן על המתרחש סביב ולתאם עצמו לשינויים (אם כי הדבר לא נעשה באהבה רבה והוא היה מעדיף קביעות, סדר והליכה בהתאם לתכנית אב מוקדמת). האותיות ברובן מופרדות אם כי קיימים קישורים מועטים – כל פרט ונתון נשקלים בכובד ראש בפני עצמם אך יש גם מודעות לקיומם של הקשרים ותהליכים. הכתב מחולק לפסקאות ומלמד על חשיבה הקובעת סדרי עדיפויות, קיימים תיקונים מתוך רצון לשפר, אם כי חלקם מעידים על מעורבות רגשית בתהליך שכן בניגוד לכתב הרציונאלי, הקטן והמופרד, התיקונים הם בעלי מהות רגשית (השחרות, חזרות על קווים, נקודות מוגדלות). ניתן לראות סימני עייפות בכתב – סופי השורות נוטים מעט כלפי מטה אולם הוא אינו מוותר לעצמו, גם כשקשה, ומבצע את המוטל עליו באחריות, בכובד ראש ובמסירות.
כותב זה ניגש לפרויקטים שלקח על עצמו באופן נחוש, החלטי ומעשי. הלחץ החזק, מהלך השורות הישר (גם בעליה), הטי-בר העולה בשאפתנות,הקישורים הזוויתיים, הזוויות באזור התחתון המעידות על נוקשות ועקשנות (בין היתר), הגדמים המסיימים, הצבע השחור, כל אלו יחדיו מלמדים על צורך עז של הכותב "לכבוש" את השטח, לקבוע עובדות ולא לאפשר להתרחשויות להסיט אותו מדרכו.
יש להבין כי אין רק דרך אחת להגיע למטרה. יש כאלו שיסתערו על המטרות מתוך ביטחון ונחישות או אז סביר להניח שנמצא כתיבה ערנית המאפיינת כותבים יותר דינאמיים : לחץ חזק או לפחות בינוני, מהלך שורות ישר יחסית גם אם הכיווניות עולה, ישרה או יורדת, זוויות, קישורים זוויתיים, סיומים גדומים של קווים, בעיקר באזור תחתון, נוכחות דינאמית הממלאת את הדף. לעיתים סימני פיסוק מדויקים, שימוש בסימני קריאה, תת קווים. אזור עליון המאפשר התבוננות קדימה, תנודיות קלה במרכיבי הכתב השונים, כתב פרוגרסיבי.
לעומתם, אחרים יגיעו למטרה צעד אחר צעד, בעקביות וללא הרפיה. אצלם נמצא כתב יותר מואט אולי אפילו מאוד מואט. לחץ חזק, לעיתים אל-שטפי, גדמים פותחים ומסיימים, כתב מופרד, קריא לרוב, לא בהכרח מקורי, אחיד בצורתו ובמבנהו, מהלך שורה ישר עד כדי ישר "מידי".
בכל מקרה, חייב להיות בכתב מרכיב של S של לה סן (ואין המדובר ב-S של האפאתי שתפקידו בעיקר להרים אותו מהספה, "כי צריך" אבל לא מצליח להחזיק אותו לאורך זמן בתמונה) . חייבת להיות ביקורת עצמית.
אבל.. הם יגיעו. בדרך שלהם, בקצב שלהם. הם יתכננו באופן כזה ואחר, ישנסו מותניים ויצאו לדרך. לעיתים בהתלהבות, לעיתים רק "כי צריך" (ההבדל בין התשוקתי לפלגמטי של לה-סן, למשל).
היכן אתם? היכן אנחנו? אלו החלטות והבטחות הבטחנו לעצמנו ולא קיימנו? האומנם הנוחות ו"המוכר והידוע" שווים את הדריכה במקום? את אי ההתקדמות? מהן ההחלטות שלנו לגבי השנה שתבוא?
"סתם"... עוד נקודה למחשבה....
|
