"אמא משעמם לי" – שעמום (?) בראי הגרפולוגיה

"אמא.... כבר הגענו?... אז מתי נגיע? משעמם לי, אמא... נו? מתי נגיע?" ולחשוב שרק יצאנו לפני עשרים דקות והנסיעה לאילת לוקחת בערך עוד חמש שעות...
מה זה אומר שכילד אומר "משעמם לי"? מה זה אומר כשאנחנו מזהים אצל אדם, דרך כתב ידו, שהוא "משתעמם במהירות"?
מהו שעמום? על פי מילון השפה העברית: המילה "שיעמום" פירושה תחושת ריקנות ותסכול הנובעת מחוסר מעש וחוסר עניין.

אם כך, האם הפתרון לכך הוא שנמצא לילד מה לעשות ונעניין אותו, או שנלמד אותו, כבר מגיל צעיר, לייצר לעצמו ובעצמו עניין כדי שבבגרותו יהיה בוגר מעוניין, מלא, עסוק, גם אם רק בראש ובמחשבות, ולא "משועמם"?

פעמים רבות אכן השעמום נובע מתחושת ריקנות. מהי אם כן אותה תחושת הריקנות?

ה"ריק הקיומי" על פי ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות", הוא תוצר של חוסר תחושה, חוסר תכלית ובעקבותיהם – "חוסר רגש". לטענתו של פראנקל, כאשר האדם ימצא לעצמו משמעות, כלומר: כיוון אליו הוא יכול לחתור, מטרות אותן הוא רוצה להשיג – למעשה הוא ימצא לעצמו את התוכן הפנימי שלו, את ה"אני" האמיתי שלו ואלו ימלאו את הווייתו ויספקו לו עיסוק מתמיד, אם בעשייה ואם במחשבה ובזכותן מרבית הנוירוזות שלו ייעלמו. תוצר ישיר לכך – תעלם תופעת השעמום או אותו "הריק הקיומי".

הדבר אינו שונה בין ילדים ולבין מבוגרים. אצל שניהם מדובר במצב בו בהיעדר תעסוקה מוגדרת, האנשים/ילדים ה"משועממים" אינם מסוגלים לייצר לעצמם עיסוק חלופי, אישי, מקורי ויצירתי.

נוכל אמנם למצוא ילדים/אנשים רבים שאינם ניחנים בעולם דמיון עשיר ומלא, חשיבתם אינה יצירתית במיוחד והם זקוקים לגירויים חיצוניים על מנת להימצא במצב "עסוק" ולא משועמם. השאלה הנשאלת היא: לו היינו חכמים מספיק, כהורים, לספק להם כלים, כבר בילדות, למצוא דרכים להעסיק את עצמם, האם יכולנו, בזכות כך, לסייע להם לייצר עולם פנימי מלא ועשיר יותר?

התשובות לכך שנויות במחלוקת, הן גם מעלות שאלות נוספות עליהן לא ניתן להשיב: האם זוהי אשמתם של ההורים שלנו שאנחנו משועממים? האם זו אשמתנו, כהורים, שילדינו הם כאלו?

האם זה בכלל רלוונטי? לא. כבר לא.

לכן, לאחר שנרפה מתחושת האשמה – מה שהיה היה, נפנה להתבונן על האפשרויות העומדות בפנינו. נלמד כיצד לאפשר לילד, היום, בגיל שבו הוא נמצא, בין אם זה גיל גן או בית ספר ובין אם זה גיל טיפש העשרה או שנים רבות אחרי, נלמד כיצד לפתח אצל אותו ה"ילד" את תחומי העניין שלו, אלו שיאפשרו לו להתחבר לאהבות אמיתיות, שאינן קשורות באחר, אלא בהעדפות אישיות, הנאות פרטיות או כאלו שיכולות להתבצע בקבוצה, אך לא רק. שם יצמח החיבור, שם יצמחו המטרות ומשם תבוא ה"ישועה".

למעשה, מה שחשוב להבין הוא שאין דבר כזה "משעמם". "שעמום" הוא תוצר שלנו. של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם עצמנו, עם ה"כאן ועכשיו". ומכאן שזו אחריותנו שלנו, של כל אחד מאיתנו לאמן את המוח שלנו, לשנות את הגישה שלנו ולהפנים שרק אנחנו אחראים להרגשת ה"שעמום". רק אנחנו יכולים ואמורים לפתור אותה.

לא צריך להיות גרפולוג כדי להצביע על אתרי האינטרנט בהם ישנו היצע אדיר של קורסים, חוגי העשרה ופעילויות. נגינה, ריקוד, תפירה, כתיבה, קריאה, בעלי חיים, התנדבויות, לימודים... ההיצע הוא אדיר.

את הפתרונות לתעסוקה לא אנחנו נציע, זה לא תפקידנו. תפקידנו לבחון כיצד הדבר מופיע בכתב היד. מתי האדם "משתעמם"? מה יפיג את שעמומו?

אך תפקידנו גם לשאול, האומנם זה הכול תעסוקה או שמדובר בדבר עמוק ומהותי בהרבה: המפגש עם האני הפנימי שלי. היכולת להתבונן את תוך עצמי, להתעמת עם עולמי הפנימי, עם בעיותיי? מחשבותיי? תחושותיי? המציאות בה אני חי? הבחירות שביצעתי?

פעמים רבות נגלה שאנשים שאינם מרוצים מנסיבות החיים שלהם אך חסרי העזה לשנותן, נוטים "להשתעמם" מהר יותר מאחרים. או, שהם נוטים להעסיק את עצמם באופן מופרז ומוגזם. הראשונים, משתעממים כי הם אינם מסוגלים/רוצים לפגוש את עצמם. השניים אינם משתעממים כי הם עושים הכול כדי לא לפגוש את עצמם אולם שניהם סובלים מאותה התחושה בדיוק – ריקנות פנימית.

היעדר המפגש עם ה"אני", היעדר ההיכרות עם ה"אני", הפחד לפגוש את ה"אני", הבריחה ממנו – כל אלו מובילים לאותה הריקנות הפנימית אותה אנו נוטים להגדיר כ"שעמום".

כיצד נזהה זאת באמצעות הגרפולוגיה?

מאחר ואנו מדברים כאן על התמודדויות שונות למעשה נמצא בכתב תופעות שונות מאוד.

אלו שנמנעים בכל דרך אפשרית לפגוש את עצמם, יכולים לעשות זאת באמצעות בריחה את עבודה מאומצת, בלתי פוסקת, וורקוהוליקים מושבעים. חלקם באופן תשוקתי או כמו טיפוס 3 באניאגרם או אז נמצא בכתבים:

תנועה דינאמית, מתקדמת. השתלטות ונוכחות על הדף, כתב תקין עד גדול בדרך כלל, לחץ בינוני, לפחות, קו מוזן ומוצק, חתימה גדולה, לא בהכרח קריאה, עם רפרפת (תוספת לשם), לעיתים בצורה של במה מתחת לשם עצמו.

מספר דברים מעניינים בכתב היד הזה: האזור האמצעי הוא הקטן ביותר מבין השניים ומצויים בו קווי כיסוי בשפע כמו גם הצרויות ראשוניות ומשניות – שילוב המלמד על כך שבכל הקשור לאמצע – ליום-יום, לרגש, הכותב נמנע או מתקשה להתמודד עם המשמעויות של האזור. הדבר אינו מונע ממנו, עם זאת, לעלות גבוה גבוה למעלה לאזור העליון, הוא מתרחק מהאזור האמצעי הרגשי, וגם אינו חוזר לאחור, לימין – אל עברו, אל עצמו ואל פנימיותו אלא נבלם ונעצר שם או יוצר עניבה משמאילה ומתחברת אל העתיד ואל מה שיקרה שם – העיקר, לא להיות ב"כאן ועכשיו". הוא גם יורד עמוק לאזור התחתון, שוב מתרחק מהרגש וכשהוא עושה זאת הוא עושה זאת באופן ביצועיסטי, פרקטי, אך גם תוקפני ומתרחק מעם עצמו. כשנכתב כאן – "מתרחק מעם עצמו" אין הכוונה שהכותב אינו מרגיש. הוא מרגיש הוא רק אינו מודע למקור לרגשות, אינו מודע לאיכותן ותגובותיו, לפיכך, יצריות. הוא מוצא לעצמו "הסחות דעת" שיסיתו את המוקד ממנו והלאה.

נסו לחשוב מה יקרה כשלאדם זה לא תהיה תעסוקה. לא יהיה יעד לכבוש. לא יהיה גירוי חיצוני. יוכנס לבידוד, ישלח לוויפאסנה.... הוא יצטרך להיות עם עצמו. החוויה הזו, למרות שטומנת בחובה אפשרות לצמיחה, עשויה להתפתח רק אחרי תקופה ראשונה שיכולה להחוות כמצוקה, כשעמום, חוסר שקט ולמעשה – ריקנות. בהיעדר גירוי חיצוני, ה"שעמום" ישתלט לפני שהפנימיות המודחקת תמצא את הדרך לצאת ולהציג את עצמה.

כביכול ללא כל קשר – ראו כיצד ה-ל' היחידה שזוכה לתשומת לב באזור העליון היא זו המצהירה על "מי שהוא" – מנכ"ל. בתפקיד הוא מרגיש מלא, בטוח, יהיר, מסוגל ועל כן הוא מדגיש אך גם במקום מסוים – מפצה על חסך (הדגשת ועיסוק יתר בצורה). מהיכן הנובע החסך? מחוסר מודעות עצמית ומהריקנות הפנימית. וממקום נוסף: אם הוא לא "מנכ"ל "אז מה הוא בעצם?!"...

בריחה נוספת מההתמודדות עם עצמי ניתן לראות בכתבי הפרסונה המשתלטת למיניהם. העיסוק הצורני המוקפד מעיד על השקעת אנרגיה מרובה בצדדים החיצוניים והנראים על חשבון ההתעסקות עם האמת הפנימית.

או, כמו בכתב שלפנינו, מעבר לתנועה הנמרצת-סוערת, מתקדם, מתווסף גם אלמנט ה"בריחה" מהעבר ומכל מה שהימין מייצג (פנימיות, מופנמות, ה"אני", המוכר והידוע, ההתחלות וכדומה) באמצעות שולי פתיחה מתרחבים מצד אחד ושורות עולות מצד שני. שולי הימין מתרחקים מהפנימיות, השורות העולות מתרחקות מהיומיום:

כאן גם ניתן לראות את אל-הנמיכות המלמדות על כך שהעיסוק עם העצמי אינו נעשה ממקום רגשי אלא יותר אינטלקטואלי, כביכול. הכתב הוא ריגושי מאוד והכותב מאוד מושפע מחיי הרגש שלו אך אינו מודע להם לחלוטין ובהיעדר גירוי חיצוני עשוי לפול למלכודת ה"שעמום", כביכול.

ריקנות שונה לחלוטין ניתן למצוא אצל הטיפוסים האוטיסטיים של אודם: המרווחים העצומים בין המילים ובתוכן – בין האותיות, האותיות הלא מגובשות, אזור האמצע הזעיר – כל אלו מלמדים על חוסר חיבור לאלמנטים האישיים-רגשיים, מודעות עצמית נמוכה ביותר, תחושת בדידות וריקנות פנימית המסוות ע"י עיסוק בתיאוריות, רעיונות, עניינים "ברומו של עולם". טיפוס זה אינו משתעמם במהירות אולם כשתנסו להפגיש אותו עם "האני האמיתי" שלו אזי הוא יחוש ריקנות ואם תבקשו ממנו להימנע מדיבור ומעיסוק בתחומים המעניינים אותו, שלכולם מכנה משותף אחד – הם אינם מתארים את עצמו, רגשותיו ותחושותיו אלא: רעיונותיו, מחשבותיו, ניתוחיו ותובנותיו לגבי מצבים חיצוניים לו עצמו, אזי הוא יחוש שעמום. לא ידע כיצד להתמודד וינסה לברוח שוב לניתוח, כביכול רציונאלי, של נושאים אינטימיים.

למעשה, לשלושת המקרים השונים שתוארו עד עכשיו ישנו מכנה משותף אחד: תנו להם להתעסק במה שהם אוהבים, מכירים, מצטיינים בו – הם לא ידווחו על שעמום. אף לא אחד מהם. קחו מהם את אותם הנושאים האהובים והמוכרים וכל אחד מהם יתקשה בהתמודדות הזו וידווח אף על שעמום. אם כי, הכותב השני, היותר רגשי, שיש לו עולם פנימי עשיר יותר (אותיות עגולות, נפוחות, בלונים בכתב – דמיון עשיר) ימצא ביתר קלות דרך "לא לסבול" ואולי אף ליהנות מאי העשייה התחרותית של הכותב הראשון ומאי החשיבה התיאורטית של האחרון.

טיפוסים שונים ידווחו על "שעמום" במצבים שונים: הטיפוס הרציונאלי עשוי לדווח שהוא "משתעמם" דווקא במפגשים חברתיים ומשפחתיים ואפילו ממשחק מונופול עם הילדים: נושאי השיחה אינם מעניינים, לא קיים אתגר אינטלקטואלי – משעמם.

טיפוסי הרגש ידווחו על שעמום כשהם חייבים ללמוד משהו ואין להם אינטראקציה עם אנשים אחרים. "כל העובדות והמספרים האלו.... איום ונורא".

טיפוסים עצביים ידווחו על שעמום כשלא קורה משהו, לא משנה מה, העיקר שיהיה מעניין, חדש, מסיח את הדעת, מסקרן, מאתגר – אבל לא קשה מידי ולא מחייב... אז זה הופך משעמם...

הנרפה לא ממש מתלונן על שעמום אבל הוא חיי את חייו בריקנות תמידית, עצלה, נשרכת וחסרת תכלית.

הפאלי – הוא חייב כיבושים. תכניסו אותו לתבנית שגרתית, תבטלו כל פתח לאתגר, חידוש, שיפור – תקבלו טיפוס מתוסכל ו"משועמם".

למעשה – תרחיקו כל אחד מאזור הנוחות שלו, מנעו מכל אחד את היכולת להשתמש בדפוסי ההתמודדות הרגילים שלו, עם מנגנוני ההגנה שפיתח לעצמו, כלומר – "פרקו לו את הנשק" ותגלו, שרבים, רבים מידי, ימצאו את עצמם במעין "ריק". ההסתגלות להתמודדות עם החיים , עם ה"אני", ללא אותם המנגנונים מותירה רבים אובדי עצות עד כדי תחושת ריקנות וצמודה לה – תחושת השעמום.

מכאן, שהדרך "לפתור" את בעיית השעמום ואת תחושת הריקנות היא פשוטה אבל קשה: להיות מודע למנגנונים ולדפוסים ולפתח גם חלופיים, שונים.

לחבר בין הראש לבין הגוף והרגש כך שבכל מצב לאכל אחד מהם תהייה הזדמנות לחוות, להרגיש, לחשוב, להיות פעיל, להיות יצרני גם אם מדובר ב"ייצור" של הנאה או "ייצור" של סיפור דמיוני או ייצור של משחק מאתגר או כל דבר אחר.

ילד שאוהב לקרוא יכול ללמוד גם משחק ולהפיח רוח חיים בדמויות. ילד שאוהב לצייר יכול לפתח כישורי כתיבה ולספר את הסיפור של הציור, ילד שאוהב בובות יכול לבנות בלגו בית עבורן, וכך גם אצל המבוגרים: פיתוח עיסוקים נוספים מצד אחד, פיתוח כישורי חיים מצד שני, חיבור לחלקים השונים באישיות תוך כדי.

"פשוט" אבל קשה.

בהצלחה... !

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>