גרפולוגיה והביטוי הרגשי של הטיפוס הרציונאלי.

הכותרת מכילה בתוכה "כמעט" אקסיומה: רגש אצל טיפוס רציונאלי... ולא שטיפוסים רציונאליים לא מרגישים. הם מרגישים. הם אינם רובוטים ואינם נעדרי רגשות. הביטוי הרגשי הוא "הבעייתי", הלגיטימציה לביטוי הרגשי היא ה"בעייתית".

ההתייחסות כאן לטיפוס הרציונאלי תכלול את טיפוסי הרציונאל למיניהם: טיפוס החשיבה של יונג, הרציונאלי של אודם, טיפוס "המדען" של האניאגרם.

בקיצוניות – ניתן להוסיף גם את הסכיזואידים ואת האוטיסטים של אודם.

תינוק, בעיקר בינקותו, חייב להביע את תחושותיו באופן מוחצן. אם לא יבכה, יחייך, יצעק וישתמש בכלים היחידים שברשותו כדי לנסות ולהעביר את מסריו – הוא לא יובן והישרדותו עשויה לעמוד בסכנה.

תהליך הגדילה, ההתפתחות, החינוך, החוויות והשילוב של כל אלו עם המטען הגנטי, מוליד ומוביל ל"בחירה" אישית של מנגנוני הגנה ותפיסת מציאות של העולם. מנגנונים אלו יוצרים דפוסי חשיבה ופעילות אצל כל אחד ואחד באופן שונה וייחודי.

עם זאת, ניתן לראות מאפיינים משותפים. אצל הטיפוסים שהוזכרו למעלה, המשותף לכולם הוא התפיסה הראשונית: הכול חייב לעבור עיבוד רציונאלי. גם הרגש. הכול חייב לעמוד בסטנדרטים של היגיון. חייבים לשאוף לאובייקטיביות עד כמה שניתן. חשוב ביותר לשמור על פרופורציות. יש התנהגות "נאותה" או "נדרשת" או "מבוקשת" ועל כן, גם הביטוי של התחושות והרגשות חייב לעמוד בסטנדרטים האלו.

למעשה, כדי לקיים סטנדרטים שכאלו, חייב האדם להדחיק את תגובותיו. אם פגעו בו, הכעיסו אותו, ריגשו אותו – התגובה החיצונית עוברת קודם את המחסום המעבד והחוקר:

"האומנם אני צודק כשאני כועס?"

"האם יש בידי את כל הנתונים או שמא נתונים נוספים היו משנים את התמונה?",

"האם יכול להיות שהאדם שמולי התכוון למשהו אחר ואני הבנתי אותו לא נכון?",

"האם העובדה שאני לא רגוע בגלל קשיים כאלו ואחרים משפיעה על התחושות שלי? אולי הן מועצמות? מוגזמות?"

"האם המציאות מצדיקה תגובה מוחצנת? האם זה יעזור במשהו? האם זה ישנה?"

וזו רשימה חלקית בלבד של השאלות שמריץ במוחו הטיפוס הרציונאלי בטרם הוא מרשה לעצמו להגיב.

תגובותיו, מכאן, איבדו עוצמה ראשונית, עברו עיבוד והתאמה ואינן אוטנטיות.

יש לציין שאין הדבר אומר כי הטיפוס איטי יותר. ישנם טיפוסים רציונאליים מיומנים, אינטליגנטים ומהירים מאוד. תגובותיהם, כלפי חוץ, עשויות להיראות כמיידיות אך הן אינן ראשוניות ("ראשוניות" כ- P של לה סן).

עם זאת, אין המדובר כאן רק בהדחקת או מזעור התגובה שכן, פעמים רבות, כדי שהטיפוס יוכל לתפקד באופן שבו הוא דורש מעצמו או באופן שסיגל לעצמו, הוא חייב לבצע תהליך נוסף – תהליך של מזעור ההשפעה הרגשית על עצמו.

אם נבחן לרגע את הטיפוס הסכיזואידי הרי, שדווקא בשל היותו כל כך רגיש ופגיע ובשל הפגיעה הקשה שספג (חד פעמית, רב פעמית, "נכונה" או "שגויה" אם כי, תמיד, נכונה עבורו, בגיל שחווה ובאופן שחווה את הפגיעה), הוא אילץ את עצמו להרגיש פחות כאב, להרגיש פחות כל רגש שהוא, לתת לו פחות משקל, למצוא לו צידוקים רציונאליים ו"הגיוניים" :

אמא כועסת כי אני צחקתי > כשאני צוחק זה עושה לאמא כאב ראש > כשאמא כועסת היא מרביצה לי. מסקנה: אסור לצחוק. איך לא צוחקים? מעמעמים את הגירויים והופכים אותם ללא מצחיקים: נגרום לדברים להיות לא-מצחיקים. תופעת "לוואי" שלילית – אני מאבד את היכולת להרגיש דברים מצחיקים, אני מאבד את היכולת להרגיש הנאה, כייף. תופעת לוואי "חיובית" – אמא כועסת פחות... אבל... אמא גם כועסת כשאני צועק ובוכה.. מסקנה.... תוצאה: אני מאבד גם את היכולת לחוש כאב, פגיעה, עלבון, כעס.

כמובן שמדובר כאן בהפשטה והתהליך מורכב בהרבה, אך זו התמצית, לצורך הדוגמא.

מכאן מתפתחים התהליכים הבאים:

• פיתוח ושכלול של מנגנוני הגנה: רציונאליזציה, אינטלקטואליזציה, הדחקה.
• בחינת ובדיקת הרגש מתוך הרציונאל: מחד – העמקה וניתוח, הבנת סיבה ותוצאה. מאידך – התרחקות מהרגש, היעדר החוויה הרגשית.
• כלומר – בחינה קרה, מרוחקת המשלבת ביקורת רציונאלית, הנוטה לבטל "זכאות" של רגשות שונים מלהתקיים.
• רגשות שאין להם "זכות קיום" – אינם מקבלים לגיטימציה קיומית. הם מודחקים – הן מבחינת "אחריות ציבורית" והן מבחינת בושה ורגשות אשם. (קנאה, למשל)
• רגש מודחק אינו נעלם אלא מועצם בשל הדחקתו. תוצר הכרחי – התפרצות – פנימית או חיצונית, פיזית (מחלות והפרעות פיזיות) או מילולית.
• הפרעות נפוצות אצל הטיפוסים הרציונאליים: כאבי ראש, מיגרנות, בעיות עור.

אין ספק שבמעמדים מסוימים, היכולת לנטרל את ההבעה הרגשית, היכולת להתעלות על התחושות, להפעיל שיקולים קרים ומחושבים היא יכולת חיובית, מקדמת ואף נחוצה.

עם זאת:

כיצד יכולים הקרובים אליו לדעת מה באמת עובר על האדם החשוב להם והאהוב עליהם?

מה המחיר שמשלם הטיפוס על ההדחקות הרגשיות וההדחקות של ההבעה הרגשית?

כיצד נראה זאת בכתב היד?

נתחיל עם ההבעה הרגשית החיצונית: מעבר לתהליך, שאותו יחליט הטיפוס הרציונאלי לעבור, או לא, כדי לחזור למקורות הרגש שלו ולהתחזק מהם במקום לחשוש מהם, מוטלת עבודה על כתפיהם של הסובבים.

הסובבים את הטיפוס חייבים ללמוד "לתרגם" אותו נכון. אם קניתם לו מתנה שאתם יודעים שהוא זקוק לה מאוד (לפ-טופ חדש ללימודים, לעבודה או סתם בשביל ה"פאן" כי מאוד רצה) ותגובתו הייתה מינורית במילים ואף במנעד ווקאלי מצומצם ונעה סביב ה"תודה. איזה יופי. בדיוק מה שרציתי" בטון הדומה ל"השעה שמונה, את יכולה להעביר בבקשה לחדשות" – זה לא אומר שטעיתם בבחירת המתנה! זה גם לא אומר שהוא לא מתרגש, שמח ואסיר תודות. זה אומר בדיוק את מה שאתם אמורים לשמוע: "תודה" – אני מאוד מודה לכם. "איזה יופי" – דמיינו לעצמכם אותי עכשיו מקפץ מהתרגשות ומשמחה (דמיינו... אין סיכוי שתראו את זה במציאות...) ו"זה בדיוק מה שרציתי" – הצלחתם! קלעתם בול! איזה כייף לי....

אכן, הטיפוס הרציונאלי אינו משתמש בסימני קריאה לתיאור הרגש. הביטוי שלו, פעמים רבות – מינורי. על האחרים להבין שכך הוא מגיב. זו השפה שבה הוא משתמש ואין להיעלב ממנה.

המחיר שהוא משלם הוא מחיר, שלרוב אינו מודע לו וגם אם מודע לו, לרוב הוא חושב ש"כמה טוב שזה כך ולא אחרת". "תארו לכם שהייתי מאבד את העשתונות, פורץ בצחוק רם או בוכה או צועק... מתאהב עד כלות ואחר כך כואב ותלוש... מי בכלל צריך את זה?" החיים הריגושיים והרגשיים, מצבי הרוח, היעדר היציבות הרגשית, הכוח שיש לאחרים להשפיע על תחושותיו.. הוא, פעמים רבות, אומר שמונה פעמים "תודה" על כך שהוא לא צריך להתמודד עם כל אלו ואף בז לאלו שחווים את כל "ההגזמות המיותרות והלא נחוצות" שמביא איתו הרגש.

הוא חי במעין וואקום רגשי, שטיחות רגשית. מכיר מנעד רגשות מצומצם, מתקשה לחוות דברים לעומק ובעוצמה.

כל עוד הוא אמור להתמודד עם החיים החיצוניים לו – בעיות של חברים, בעיות בעבודה, מטלות וכדומה – הראש וההיגיון משמשים אותו באופן מקדם (היה והוא לא רק טיפוס "חושב" אלא גם "חושב חכם", כמובן...).

אולם, הקושי הגדול, האמיתי, מתחיל כשהטיפוס הרציונאלי נתקל "לפתע פתאום" בבעיה אישית, רגשית, אינטימית.

גם כאן הוא מנסה להשתמש בכלים הידועים לו – הראש, החשיבה, הניתוח, ההיגיון, הסקת המסקנות וכדומה. אבל דווקא כאן, במקרים רבים, הראש הוא אויבו הגדול ביותר והופך את חייו לבלתי נסבלים.

הצורך לעבד את רגשותיו מתחיל בראש. הוא מתחיל לעבד את הרגש, מחפש לו הסברים, מחפש הסברים נוספים שאולי נעלמו מעיניו, מנסה לתפוס מרחק כדי לראות את הדברים בפרספקטיבה, מקבל החלטות אבל משהו "לא מתיישב" אז הוא חוזר אל שולחן הדיונים וממשיך להתדיין.

טיפוסים רציונאליים רבים הולכים בשלב זה לאיבוד. הם מעבדים ומאבדים את עצמם לדעת. נסחפים לעשרות שיקולים "רציונאליים" שאין להם שום קשר לעניין עצמו.

במקום להקשיב ללב ולגוף הם מחפשים את קול ההיגיון. כשהם שומעים את הלב והגוף הם מחפשים הסברים לוגיים תומכים או סותרים ומתקשים "פשוט להיות. פשוט להרגיש".

על פי האניאגרם לכל אחד מאיתנו שלושה מרכזים : הראש, הלב והגוף. הטיפוסים הרציונאליים לרוב, כמובן, עובדים מתוך הראש ולרוב מדובר בטיפוסי חמש או שש (מדען או ספקן) אולם לכולם קיימות תוספות שאמורות לאזן, תוספות של שני המרכזים הנוספים.

טיפוס רציונאלי שילמד לתת מקום של כבוד ללב ולגוף וידע להרפות מהראש במקומות בהם הוא אמור להרפות - יזכה בשלווה שאינו מכיר, בתחושת "חיבור" לעצמו ולכוחות נוספים באישיותו ויזכה, דווקא דרך שם, בבהירות הנחוצה לו, בהירות שאינו זוכה לה כשעובד רק עם הראש, במקום בו הלב והגוף אמורים להנהיג ולתת את הטון.

כיצד נראה בגרפולוגיה את הדומיננטיות של המחשבה?

כיצד יבואו לידי ביטוי הדחקת הרגש, בלבול רגשי, מבוכה רגשית?

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>