גרפולוגיה ותסכול

אם היא רק הייתה מקשיבה לי...
אם הייתי עשרים קילו פחות ממה שאני...
ואיך אומרות האמהות? "אם לסבתא היו גלגלים..."

אם היא מילה שטומנת בחובה הבטחות אך במקביל נותנת לנו סטירה בפנים. מצד אחד היא פותחת בפנינו צוהר אל כל הדברים המופלאים, המדהימים, אל כל ההפתעות שאולי ימומשו, אל כל מה שרק יכולנו להיות וכל מה שיכול היה לקרות לנו, "אם רק"....

מצד שני, היא מציבה בפנינו עובדה אחת פשוטה מאוד : אנחנו לא שם.

לפני עשרים שנה לא למדתי להיות ווטרינרית וחלום חיי פוספס. אני יכולה לבכות על זה היום, לכעוס על המציאות שהייתה אז, להיות מתוסכלת מזה שאני "רק" אמא או "רק" גרפולוגית.

אני מדברת אל בעלי והוא לא מקשיב לי. הוא רואה טלוויזיה והעולם מת. ומה איתי? מה, אני לא קיימת?!

אני חייבת אוויר לנשימה, לכסות את המינוס.. אם רק הייתי זוכה בלוטו הייתי יכולה לעשות את כל אלו ואפילו לקחת איזו חופשה קטנה, לטוס לחו"ל עם הילדים, לעשות לגדול טיול בר מצווה ליורו-דיסני...

הרעיון מובן.

אנחנו מתוסכלים כשאנחנו, בטיפשותנו, סליחה על הבוטות, מתבכיינים על מה שאין לנו, על מה שאיננו יכולים לשנות כי הוא כבר היה וקרה או לא קרה בעבר ולמעשה איננו מתמודדים באופן מציאותי, נבון, הגיוני עם הפער שבין ה"מצוי" ל"רצוי".

במקום לבחון היכן אנחנו היום, מה אנחנו יכולים לעשות היום כדי לשפר מצב קיים, כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים, אנחנו שוקעים אל תוך התסכולים ומפתחים כעסים ומרמור.

אגב, תשוו את המילה "מצוי" ל"רצוי". תשמיטו את האותיות הדומות ותקבלו שהפער בין רצוי למצוי הוא פער "מצוי רצוי"... מר. בגימטרייה, ההפרש בין "מצוי" ל"רצוי" הוא הפרש של 160 נקודות, הערך המדויק למילה "כסף" ואכן הכסף, פעמים רבות, עומד בדרך של "הרצוי" להפוך ל"מצוי"...סתם נקודה למחשבה...

באמצעות הגרפולוגיה ניתן לאתר את התסכולים השונים ולהבין את הפער שבין ה"מצוי" ל"רצוי".

ראו את הפער בין מבנה וצורת החתימה לצורת הכתב. החתימה הנה כרטיס הביקור שלנו. היא ניצבת זקופה, החלטית (כביכול ), גדולה, עצמאית בשטח ואינה ברורה. היא אומרת: אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת לעמוד על שלי, אני לא זקוקה לאף אחד, אני לא צריכה שתדעו עלי או תבינו אותי, אני אינדווידואליסטית ועצמאית.

האומנם? הכתב והתנועה המייצרת את החתימה הצורנית, מספרים סיפור אחר לגמרי. הכתב קריא לחלוטין, עגול מאוד, הוא כלול לחלוטין (אינו יוצא מאזור האמצע – אינו עולה לאזור העליון ואינו יורד לאזור התחתון), המרווחים בין האותיות משתנה עד כדי נגיעה של אות באות, תנועת הכתב קפואה והקווים מתחילים ומסתיימים בגדמים, בדיוק כמו הקו המייצר את החתימה.

מה זה מלמד אותנו? זה מלמד כי הכותבת זקוקה לאישורים מתמידים מצד החברה, אחרת לא הייתה מקפידה על קריאות, זקוקה לעזרה ולתמיכה ולכן מצמידה אותיות אחת לשנייה, אינה מעזה לבטא את עצמה בחופשיות ועל כן התנועה שלה חסומה, גם בכתיבה וגם בחתימה. התנועה היא המפתח לכול – היא אינה משוחררת, אינה מאפשרת ביטוי טבעי ומסגירה את החששות, חוסר הביטחון, הצורך לעמוד בציפיות, הצורך בתמיכה. "אם רק הייתי בטוחה יותר בעצמי...."

הדף של כותב זה עמוס מתחילתו ועד סופו. הוא נעדר שוליים מכל הכיוונים, החתימה גדולה, נוכחת, התנועה ערנית. אין חלוקה לפסקאות, התנודיות קיימת בכל מרכיבי הכתב, קיימות חסימות סיום נסגניות, היפוכים למיימין, היחס המשני של האותיות קצר, מצומצם ואפילו מקופח פעמים רבות: רגל ה-מ' השמאלית אינה נוגעת בקרקע, כנ"ל רגלה של האות ו', הקערה של האות צ' והאות נ' נעלמת פעמים רבות, אותיות המורכבות משני חלקים ת' ו-ח' אינן מצליחות לחבר בין החלקים, המחיצה של האות ע' אינה נפרצת לעיתים קרובות, האות הראשונה תנודית בגודלה וקיימים בלונים באזור העליון והתחתון. כשהיא מצליחה לייצר רוחב משני אופקי מתקדם כמו באותיות ת' או צ' במילה "הקיבוצים" הקו מאבד מכוחו ומערנותו.

כל אלו מלמדים על תסיסה פנימית המבקשת מוצא וביטוי אך על קושי להביא את הדברים באופן גלוי כלפי חוץ. במגעה מול החברה היא מחצינה התנהגות אחת אך הדימוי העצמי שלה, התפיסה שלה את עצמה, החשש מ"להתגלות במערומיה" (היעדר כישוריה ויכולותיה, לתפיסתה) מונעים ממנה ללכת עם דברים עד הסוף, להגיע לשלב ההוכחה ולחשוף את עצמה. היא מחפה על כל אלו בהחצנת התלהבות, מעורבות, נוכחות, פעלתנות (שאינה תמיד יעילה), פתיחות חברתית, כביכול ועוד.

היא מלמדת אותנו כי היא חסרה את החום, התמיכה, האהבה ותחושת הביטחון להם היא כל כך זקוקה. "אם רק היו מאפשרים לי...."

הכותבת שלפנינו נאבקת ללא הרף בצורך שלה להיות "מושלמת" ובפער ה"בלתי נסבל" בין הציפיות שלה מעצמה ומהסביבה שלה לבין המימוש בפועל. כשמחפשים ללא הרף אחר ה- 100%, דינם של 2%, ש"אינם בסדר" להפוך באופן פלאי ל- 100%. כי 98% ש"בסדר" אינם נחשבים כשהם נפגמים על יד השניים שאינם...

כותבת זו נמנית על הקבוצה המיוצגת בכבוד דרך טיפוס אחד, המחוקק של האניאגרם, הרפורמטורי של אודם (כן, כן.. גם נרקיסיסטי אך לא רק...), הפלגמטי, כביכול, של לה-סן. (כביכול מאחר והיא אמנם פועלת כפלגמטי ללא לאות, בעקביות ובשיטתיות אך היא ריגושית ביותר) היא אישה רגישה ורגשנית - קערות, כתב עגול, קערות כתחליף לזוויות, קערה כתחליף לקמרון, רווחים משתנים בין מילים ובין אותיות. אך מנסה, בכל מאודה, להשליט היגיון ובקרה על כל אלו – הפרדה בין אותיות, זווית המשתדלת להיות ישרה, גדמים מוזזים באזור התחתון, זוויות באזור העליון, תמונת ארגון מוקפדת בהתאם לכללים המקובלים, כתב קריא, תנועה מבוקרת.

היא מצפה כי הכול יהיה מושלם, הגיוני, מבוקר, מפוקח, מאורגן, מסודר, לפי הכללים, לפי התכניות.

החיים אינם כאלו. האנשים מסביבה אינם כאלו. הם אפילו, לעיתים, בשיא חוצפתם (תארו לעצמכם...), אינם רואים כל חשיבות ב"להיות כאלו מושלמים" או שאינם רואים איתה עין בעין את ההגדרות ל"מושלמות" או "בסדר".

התסכול מופיע באמצעי המוחנק (היעלמותו של הקו הקעור בתוך האות ך' שלה ) בקושי לשמר מהלך שורה ישר, בגדמים המוזזים הטעונים באנרגיה רגשית גבוהה, בזוויות הביקורתיות באזור העליון. "אם כולם היו מתנהגים כמו שצריך, אם הכול היה מושלם, ...."

בכתב זה ניתן לדבר על הרבה תסכולים שונים אולם נתמקד באחד בולט: תחושת החולשה, חוסר הביטחון והאמון העצמי, סגירות וביישנות מצד אחד וצורך עז בחברה, בהכרה, ביחס ובאינטימיות מצד שני.

הכתב קטן (מוגדל מאוד לצורך המאמר), הקו חלש, שולי השמאל רחבים מאוד וכך גם שולי הראש – כל אלו מלמדים על "העלמה" עצמית. קושי להתבטא באופן גלוי, חשש מתגובות ומתשומת לב.

מאידך, היא מנסה להתקרב לאחרים ע"י רוחב משני אופקי באות ת' אך זו מסתיימת לעיתים קרובות בגדם חוסם והיחס המשני אינו מחובר לראשוני באותיות אלו, כאילו אומרת : "אני רוצה להתקרב אבל זו לא אני". יחס משני רחב באות ף' סופית שעולה אל על, לגובה, מתקדמת שמאלה והרחק ממנה אך משפילה ראש, חוזרת לכיוון השורה האמצעית וחוזת לאחור, לימין, אל תוך עצמה. תופעה זו חוזרת על עצמה גם באותיות ט' ו- ל', כמו במילה "להחליט".

כך היא אומרת: "הלוואי והייתי "שווה" יותר. אם הייתי שווה יותר היו אוהבים אותי יותר. אבל אני לא..."

אלו הן רק דוגמאות קטנות ובודדות. באמצעות ניתוח גרפולוגי ניתן לעלות על הפערים ולזהות את התסכולים אך זהו רק החלק הראשון של העבודה.

החלק השני של העבודה הוא החלק הקשה יותר, זה של ה"מתוסכל".

בשלב הראשון: ההבנה שמה שהיה – היה. שמה שלא קרה - כבר לא יקרה, לפחות לא באופן שצפינו לפני עשרים שנה, שהחלום לזכייה בלוטו הוא חלום נפלא אבל החיים היום מתנהלים לפי החשבון המצומצם האמיתי, האובייקטיבי. שהבן שלנו אינו מבריק בחשבון אבל מנגן נפלא בגיטרה – לא, הוא לא יהיה פרופסור באוניברסיטה אז אולי כדאי שנפסיק לצפות לכך ונקבל אותו כפי שהוא.

בשלב השני: בחינה לעומק עד כמה ה"אם" הזה הוא אכן משמעותי? אמיתי? עד כמה הוא עצר אותנו מלעשות דברים? מלהעריך את מה שיש לנו, כאן ועכשיו? מהיכולת ליהנות ממה שיש לנו כאן ועכשיו?

בשלב השלישי: בדיקה עם עיניים פקוחות. האם ה"אם" הזה יכול, עכשיו, בהתאמה קלה למציאות שלנו היום, כפי שהיא, להתקיים? האם אנחנו באמת רוצים שיתקיים? אם לא למדתי וטרינריה לפני עשרים שנה האם אני, עכשיו, היום, רוצה להיות וטרינרית? אם לא – הגיע הזמן להפנים זאת. אם כן – האם אני יכולה ללמוד וטרינריה עכשיו? או אולי – למצוא תחליף לכך, להתקרב לעולם בעלי החיים, אולי ללמוד טיפול באמצעות בעלי חיים, אולי להעביר קורסים בגנים, אולי למצוא עבודה בגן חיות.. אולי.... רק השמיים הם הגבול. אם הבן לא גאון במתמטיקה אולי כדאי להשקיע דווקא בלימודי גיטרה שהוא כל כך אוהב, מי יודע? אולי בנוסף לאהבה שלו העצומה לכלי ולמוסיקה הוא גם יוכל לפרוח ולפרוץ בתחום זה או באחרים?

התסכולים שלנו, הכעסים שלנו נוצרים כשאנחנו מצפים לדבר אחר ומקבלים אחר, כשאנחנו חולמים דבר אחד אך לא עושים בפועל מאמץ כדי לממשו, כשאנחנו איננו מודעים ליכולות, למגבלות, לכישורים שלנו.

בפעם הבאה שתחשבו או תגידו "אם..." עצרו. בדקו אם יש טעם לכעוס, להתעצבן, להיות מתוסכלים. האם יש דרך שבה אתם, רק אתם, יכולים לגרום ל"אם" הזה לקרות במציאות. "אם החבר שלי היה יותר מצחיק/חכם/יפה.." הוא לא. אז אל תכעסו עליו כשאתם צריכים לכעוס על עצמכם. אתם מצפים ממנו ליותר ממה שהוא מסוגל להיות או להעניק.

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>