הגרפולוגיה חושפת את המאחר הכרוני

הם לא מגיעים בזמן, לפעמים הם אפילו לא מביעים אי נוחות או חוסר נעימות מזה שגרמו לנו לחכות להם שעתיים בבית הקפה, יש להם מגוון רחב של תירוצים: השעון לא צלצל, הייתי תקוע בפקקים, משהו צץ ברגע האחרון, אמא שלי שיגעה אותי, הבוס שלי לא נתן לי לצאת, אשתי נתקעה מול המראה שעתיים.. ובעצם הם אומרים לנו: "תשמעו, אתם חביבים ומדהימים אבל, בינינו, לא מתאים לי להלחיץ את עצמי עבורכם.. הזמן שלכם לא חשוב לי מספיק".

אז אם את/ה מאחרים כרוניים ומתקוממים כלפי מה שכתבתי בשורה למעלה תשאלו את עצמכם את השאלה הבאה: כשאתם מאחרים, עסוקים בלקרוא רק עוד עמוד.. פרק.. בספר המותח, בלחפש את המפתחות שלא הנחתם במקום, בלהחליף בגדים כי התחרטתם ברגע האחרון – האם מאחורי זה קיימת התחשבות באדם שקבעתם איתו וממתין לכם או שמא מדובר כאן, גם בלי כוונה, בזלזול?

האם אתה מודיע שאתה הולך לאחר או פשוט מניח שימתינו לך? האם אתה מבין שכשאנחנו מחכים לך אתה בעצם אומר לנו: "אני יותר חשוב מכם. לי מותר. אתם.. אתם פשוט תמתינו לי.."

אם הזמן שלנו היה יקר לך, היית מתארגן מראש, בודק כמה זמן אתה צריך כדי להתארגן, לרדת במעלית, להתניע את האוטו, לצאת מהשכונה, לנסוע בדרך, למצוא חניה, לצעוד למקום המפגש ולהגיע בזמן, אפילו דקה-שתיים לפני השעה שנקבעה, כדי שאנחנו לא נצטרך לחכות.

אני מניחה שברגע זה התגובות נחלקות לשתיים.

אלו שמכירים את המאחרים הכרוניים וסובלים מזה אומרים "נכון!.. אשתי/הבן שלי/"הוא" ... כמה זה מעצבן!"

ואלו שהם מאחרים כרונים בעצמם, שאולי אפילו לא המשיכו בקריאה עד לכאן כי התעצבנו. ולמה התעצבנו? כי זה כל כך נכון אבל זה גם כל כך לא נעים. אף אחד לא רוצה לחשוב על עצמו שהוא מזלזל באחרים, בטח שאחרים לא יחשבו שהוא מזלזל בהם. ברגע זה יש להם תירוצים למכביר או הסברים "לוגיים" לנטייתם לייבש את מי שממתין להם, אולי אפילו גם ברגע זה ממש.

אז למה בעצם המאחר הכרוני – מאחר?

אפשר למצוא מאחרים כרוניים שונים:

המעופף

המעופף מאחר כי הוא "קצת" חסר קשר למציאות. גירויים חיצוניים ופנימיים משפיעים עליו, הוא ראה פרפר יפה, התחיל לחשוב על מהות החיים, שקע בחלומות או התחיל לכתוב שיר חדש, לפני שהוא הספיק להבין מה קרה פתאום היה כבר ערב ורק צלצול הטלפון עם הקול המודאג שלכם "הכול בסדר? אתה חי?" מחזיר אותו למציאות והוא נזכר שקבע אתכם לארוחת צהריים... אתמול...

כתב ידם של המעופפים יהיה לרוב חוטי, מקופח, לחץ חלש, כתב מאוורר מאוד. הרווחים בין האותיות, המילים והשורות יהיה תנודי, פעמים רבות הכתב אינו קריא, מהלך השורות נפתל, קיים שינון לאותיות. המעופפים נמנים פעמים רבות על טיפוסי האינטואיציה המופנמים של יונג.

הנהנתן

"תקשיבו, מה בעצם אנחנו עושים כאן בעולם הזה? באנו כדי לסבול? להיות במרדף אחרי הזמן ואחרי ה"צריך"...? מה פתאום.. אנחנו כאן כדי ליהנות. אני כאן כדי ליהנות.. אז בבקשה אל תפריעו לי..."

הנהנתן שקוע בהנאות החיים, הוא מחפש אחריהם, לרוב לא מודע לסיבה המניעה אותו לחפש, אך כרגע זה לא העניין. וכשהוא נהנה? כל המחויבויות, ההבטחות.. הכול נעלם, מתאייד, נמוג. גם הפגישות שקבע, גם אם מועדות להנאה ולא לעבודה או למחויבות בלתי נעימה אך בעיקר כאשר המחויבות היא בלתי נעימה, או אז קל לו ביותר "לשכוח" אותה.

לנהנתן כתב מתגלגל, גדול, לא בהכרח קריא, קשור, לא מאורגן. הקו בשרני לרוב, הלחץ משתנה ללא סדירות וכל הכתב כולו אומר חוסר סדירות. סימני הפיסוק נמצאים מידי פעם ולעיתים שכחו להגיע, מהלך השורות נפתל.

המבולגן העסוק

אם הוא היה עוצר רק לרגע כדי לשים לב היכן הניח את המפתחות, אם היה עוצר לרגע את בליל המחשבות המשתוללות במוחו ללא הרף, אם היה עוצר לרגע את פעילויותיו השונות והבלתי פוסקות, אולי הוא היה שם לב שהזמן עבר, שהוא לא התארגן, שהוא צריך, ממש כך ברגע האחרון ואולי רגע אחד אחרי האחרון להתחיל להתרוצץ, לחפש, לרוץ ולהגיע בלי אוויר לנשימה לפגישה.. אבל אוויר לנשימה חסר לו בדרך כלל, הוא אינו מסודר, אינו קובע סדרי עדיפויות, אינו מתכנן, אינו מארגן והתוצאה היא כאוס אחד מוחלט.

לכותבים אלו כתב קפיצי, תנועי אך לא הרמוני, קווים אימפולסיביים, מיקרו לא מגובש ולא קריא, תמונת ארגון כללית של עומס יתר.

המתלבט

הוא התלבש, הכין את עצמו לקראת הדייט, עומד מול המראה ו..לא.. זה לא מוצא חן בעיניו. מחליף את החולצה, אחר את המכנס, אולי גם את החגורה. היא תאהב את הסוודר הזה? אולי כדאי להחליף... השעון נראה צעקני מידי, אולי כדאי ללכת על סולידי, אבל סולידי זה אולי "חננה" והוא לא רוצה להיות כזה, או שהיא תחשוב שהוא כזה... ההתלבטות הזו גוזלת זמן יקר ולמרות שהוא ממש, ממש רוצה להגיע בזמן, הוא ממש מתקשה לצאת בזמן וגם כשהוא מגיע ... מה יגיד?... איך יציג את עצמו?... אולי בכלל כדאי להתקשר ולהגיד שהוא חולה?... הוא מתעכב.

כתב עצור, תנועה מבוקרת לכיוון הכפותה, שולי פתיחה נפתלים ואולי אף משוננים, קו דרוך ומתוח, תיקונים, תנועות נסגניות.

האגוצנטרי

הוא עסוק במחשבותיו, ה"אני" נמצא במרכז ועל כן האחרים נדחקים קצת או הרבה הצידה. הוא לא מרוכז בעצמו מתוך חוסר התחשבות באחר, הוא פשוט עסוק בענייניו.

כתב ידו עגול, גדול, תנועה צנטריפטאלית, הגזמות צורניות, לולאות מוגזמות.

הכוכב העליון המניפולטיבי

כן. כשאתה מחכה לו – הוא יותר חשוב ממך. זו נקודה שהוא חייב להבהיר. הוא טוב יותר ממך, חשוב יותר ממך ולכן – תמתין לו. לא יקרה לך שום דבר. אגב, פעמים רבות, המחשבה אינה מודעת אלא נובעת מתוך רגשי נחיתות מסוימים.

כתב ידו יהיה בעל סממני פרסונה וקישוטיות המתמקדת באזור העליון של הכתב, לכתב יהיה ייחוד צורני שמבדיל אותו מ"כל השאר". עם זאת, הכתב יהיה תנועי, לרוב.

ובכן... מה עושים עם אותם המאחרים הכרוניים? אפשר "להחזיר" להם ולאחר לפגישות שחשובות להם, אפשר להטיף להם מוסר, להתעצבן, להתרגז, לנטור טינה ואפשר גם אחרת...

אפשר לא לקבוע איתם אם זה כל כך מציק ואפשר גם פשוט להבין שהם כאלו. "זה מה יש". אישה יקרה אמרה לי פעם: "אי אפשר לבוא בטענות למקרר שהוא אינו מחמם לך את הפיצה. זו ציפייה לא ריאלית לחלוטין". אם אתם בני זוג של "כאלו" עזרו להם להתכונן או קבעו דד-ליין מוקדם בהרבה מהנדרש, צאו בלעדיהם אבל בלי כעס, הכעס הוא מיותר, המתינו להם עם ספר מוכן לקריאה או תשבצים – מה שמתאים לכם...

אם אתם "כאלו" זכרו שבצד השני יש מישהו אחר. מישהו שטרח, גם אם עשה זאת מרצון אמיתי וכנה, לפנות זמן, להתכונן ולהגיע בזמן לפגישה שקבעתם. יש סבלנות, יש הבנה אבל יש לזה גם גבול. אתם עשויים לאבד אנשים טובים בדרך, לפספס הזדמנויות, לייצר מתחים מיותרים. חבל.

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>