גרפולוגיה וכעס!!!!!!

האם הצד השני, זה שגרם לנו לכעוס, הוא זה שסובל או אנחנו? אם התשובה הברורה לכולם היא – "אנחנו אלו שסובלים!", נשאלת השאלה - מדוע אנחנו כועסים? מדוע אנו מאפשרים למישהו אחר לגרום לנו לכעס הזה, הכעס המעכל, המתסיס, שמדיר שינה מעינינו, שגורם לנו למתח, לחוסר מנוחה, לתסכול?

אם נשאל את ביירון קייטי היא תספר על הפער שבין הציפייה שלנו לבין המתרחש ותשאל אותנו האם מה שקרה, לתחושתנו, הוא באמת מה שהיה? לרוב נגלה שלא... לרוב נגלה שהאחראיים היחידים לכך שאנחנו מגיעים למצבים האלו – הם אנחנו. למעשה, המקור האמיתי לכעס הוא לא באמת אצל האחר ה"מכעיס" אלא העובדה שטריגר מסוים אצלנו נלחץ ולא ידענו לטפל בו כראוי, אולי במקום לטפל בו, פשוט העצמנו את המצב, הגזמנו, הוצאנו מפרופורציות.

אם נשאל פילוסופים אחרים נקבל את האמרה המופלאה של ברוך שפינוזה שאמר "אל תתרגז או אל תסלח לעולם" או אמרות ידועות אף יותר "לכעוס פירושו להעניש עצמך על טיפשותם של אחרים", ובעוצמה חזקה אף יותר: "כשאנחנו כועסים אנו שותים כוס של רעל אך מצפים שהשני ימות".

מנגד עומד לו פו הדוב ואומר: "בכל דקה של כעס אנו מפסידים שישים שניות של שלווה". לא מדהים? בואו נוותר על הכעס....

יופי. נחמד. הגיוני. הכול טוב ויפה עד לרגע האחד. הרגע האחד, האחרון, לפני הרגע שבו הווריד ברקה מאיים להתפוצץ, כל המילים היפות עפות ומתאדות מהראש ואנחנו מוצאים את עצמינו מביעים את זעמנו המאיים להשתלט על כל חלקה טובה בתוכנו, כל אחד בדרכו שלו...

הכעס הוא אחד משבעה רגשות בסיסיים המשותפים לכל בני האדם בעולם: הפתעה, פחד, גועל, כעס, שמחה, בוז ועצב. מחד – טוב לדעת שאנחנו לא לבד ברגעי הכעס שלנו, מאידך – לכל אחד מאיתנו טריגר אחר לכעס, עוצמה שונה להרגיש אותו ודרך אחרת להביעו ולהתמודד איתו.

באמצעות ניתוח גרפולוגי והתייחסות לסימנים השונים נוכל לאבחן את הסיבה לכעס, את האופן שבו הוא מתפרץ ואת המחיר אותו משלם האדם או הסובבים אותו.

הכותבת שלפנינו, לוקחת לרוב את החיים בקלות. כביכול. הכתב תנודתי, הלחץ בינוני, מהלך השורה נפתל, מבנה הכתב גמיש ומשתנה והוא מאוורר. עם זאת, קיים רמז אחד "דק" למה קורה כשהיא מתעצבנת... הביטו במחיקה שלה. המחיקה עצבנית ובצורת מטוטלת הפונה מימין לשמאל ובחזרה בקו נחרץ ובלחץ חזק יותר. מחיקה שכזו מלמדת על כך שלכותבת נטייה להשליך את כעסיה על סביבתה. מחזקים את מסקנה זו שולי הסיום המשוננים מאוד (לא נראים בחלק זה של הכתב).

עם זאת, מבט בחתימה מראה את הקונפליקט ופתרונו: מצד אחד, גם בחתימה קיימת מטוטלת דומה, אם כי מעט מעודנת יותר. מצד שני: היא סגורה בתוך המסגרת הכוללת של החתימה, קיימים גם אלמנטים נוספים של חוסר שקט כמו קווים נוספים, חלשים יותר בלחץ, עולים ויורדים כמטוטלת אנכית – הפעם האנרגיה נשארת בתוכה. אך מה שיוצא החוצה, בסופו של דבר, זה חוט גלי, עוקצני אך כמעט "נעים", המסתיים בקערה מכילה וגלויה. כלומר: הכעס נאגר בפנים וכלפי פנים יוצא משהו פחות סוער וזועם מכפי שמרגישה.

נשאלת השאלה מה יכול "להקפיץ את הפיוז" של כותבת שכזו? בירוקרטיה, צורך להתעסק ולדייק בפרטים קטנים ו"קטנוניים", אנשים כבדים קשי קליטה, התנהלות איטית, היעדר גיוונים שינויים ותנועה, צרות מוחין וכך הלאה.

כעס אסור.

לעומתה, הכתב הבא שייך לכותבת שחשוב לה מאוד למצוא חן בעינינו, הסובבים אותה, עד כדי כך שהיא משקיעה מאמצים רבים כדי להסוות את ה"אני" האמיתי שלה ולייצר מעין מסכה נחמדה ומתנחמדת. כותבת זו "שייכת" למשפחת האוראלי הלא מסופק. כדי להיות נאהבת ומוערכת היא עושה הכול כדי לרצות.

הדבר, מצד אחד מסייע בידיה להיות עובדת מסורה ומסודרת עד מאוד. מצד שני ולעניינינו כאן: "מה עושים עם הכעס"?

ובכן, שימו לב לאות ת' שבסוף המילה – היא מסתיימת בקערה השלוחה קדימה, כמו מושיטה ידה לעומדים לידה. עם זאת, ראו את האות נ' הנכנסת בזו שלאחריה. תופעה זו מתרחשת אך ורק בתוך המילה ומלמדת על כך שבתוך המקום המוכר והידוע בו היא חשה מוגנת, במידה (הצמדות האותיות האחת לשנייה בתוך המילה מלמדת על צורך עז בתמיכה ועל כן מסגירה תחושת של חוסר מוגנות וביטחון), היא מסוגלת לשחרר את הכעס אם כי באופן שאינו דומה כלל לאופן בו הכותב הבא משחרר את כעסיו.

אולם, לפני בדיקת כתב היד הבא נשאל את עצמינו מה יכול לגרום לכותבת זו כעס? תארו לכם מצב בו אתם חייבים, לתחושתכם, להצניע את רצונותיכם, לשתוק, להיות נחמדים, טובים ומוצלחים כל הזמן. לסייע ולתת לאחר. ככל שתהיו "טובים" יותר כך יהיה קל יותר לקחת אתכם כמובנים מאיליו. הנתינה שלה אינה למען הנתינה. היא למען קבלת אהבה ותמיכה החסרים לה כל כך מאז תקופת הילדות (אוראלי לא מסופק).

כשהיא מובנת מאיליה מה ומתי היא תקבל? עד כמה? האומנם האסטרטגיה שלה עובדת למענה ולמען המטרה הנכספת? לא ממש. היא משדרת נחמדות אך כבדות ותלותיות. ההצמדות של האותיות בתוך המילה ושל המילים אחת לשנייה יכולה להיתפס כמעיקה בעיני הסובבים ובמקום להעניק לה את מה שהיא זקוקה לו יותר מכול יכולה דווקא לגרום לאחרים לנקוט בריחוק, התנערות, ניצול, חוסר סבלנות וסובלנות, זלזול.

זה מכעיס, מתסכל אך "אסור" לה להוציא את זה החוצה. היא הרי, "חייבת" להיות "בסדר". לרצות את כולם. הכעס הוא פנימי, יוצא החוצה אך ורק במקומות המוגנים והבטוחים, מעורר את הפחד הקדמוני הטבוע בה: "אם לא אהיה 'בסדר' לא יאהבו אותי" ולרוב קיימת נטייה לנקוט באגרסיביות פאסיבית. להסכים אך לא לבצע, להגיד "כן" ולעשות "דווקא" קטן, להימנע מעימותים וכדומה.

הכעסן הצדקני.

כתב היד שייך למשפחה מכובדת של טיפוסי ז' ו-ח' של אודם גם יחד. כלומר: ז' – הרפורמטורי מתקן העולם ו-ח' – האיובי זאבי – שדבר מעולם לא באשמתו אלא באשמתנו, שכולנו, לטעמו, טועים וזעמו יוצא עלינו ללא הרף.

כתב זה מכיל זוויות נוקשות ומתוחות רבות. הזוויות שבורות בקמרונים ומעידות על מחשבה נוקשה ביותר שיש בה רק דרך אחת להביט על המציאות. את הקביעה הזו מחזקות גם הנקודות הסטטיות המודגשות (אני אמרתי!), אל הנמיכות היהירות כמו אומרות: "אני מביט על הדברים מלמעלה, אני הגיוני (לא, אתה לא, למרות שאתה חושב ומשוכנע שאתה כזה), אני חכם, אני יודע, אני צודק!" קיימות גם זוויות כתחליף לקערות ומלמדות על נוקשות רגשית רבה. זוויות אלו נשלחות קדימה, אל החברה הקרובה והרחוקה (בתוך המילה ובין המילים), באופן חסר פשרות וגמישות. זוויות אלו נכנסות באותיות שלידן ואף במילים הבאות: "את שיש לי לבטא, אני מבטא!". הארגון המצוין על הדף מעיד על תפיסה בהירה באשר לאופן שבו הדברים אמורים להיראות ולהיעשות וכל אלו מגובים בחתימה זוויתית, דעתנית, גדולה, פסקנית עם רפרפת כבמה נחרצת מתחתיה ונקודה פסקנית בסופה.

כותב זה כועס בקלות. במקרים בודדים בלבד נצליח לעמוד , לרצות ולספק את הסטנדרטים הגבוהים שלו. הוא אינו מעוניין להבין אותנו. הסברים הם "תירוצים", חוסר יכולת זו "חלושה שמאפיינת רכיכות", כישלונות לעולם אינם באחריותו או בגינו. נסו לערער על עמדתו או קביעתו, לאחר לפגישה שקבעתם איתו, לספק לו תחליף למה שהבטחתם לו מבלי ליידע אותו קודם – או אז תראו את זעמו הצדקני והמתפרץ.

זהירות, סכנה!

הכתב האחרון שייך לכעסן האוגר את הכעס, מנפח, ממקסם אותו למימדי ענק ואז פורק אותו, תדיר יש לומר, על כל הנמצאים מסביבו.

האגירה מתבצעת בחלקים הצוברים תאוצה באופן מעגלי, בתנועה צנטריפטאלית. ההעצמה מתבצעת ע"י התנופה שבתנועה הצנטריפטאלית וההגדלה של ה"אות" ביחס לשאר האותיות שבכתב. ההוצאה החוצה מתבצעת כזריקת חנית חדה וכואבת הדורסת את כל העומד בדרכה.

אלו הן רק דוגמאות קטנות לכעס ולהתבטאותו בכתבי יד. באמצעות הגרפולוגיה ניתן ללמוד על מהותו של הכעס, הטריגרים, המשמעויות, תדירות התופעה, אופן התבטאותה וכך הלאה.

סימנים גרפולוגיים שמלמדים על כעס:

• זוויות מתוחות ושבורות – יכולות להעיד גם על מצוקה ומתח ולאו דווקא על כעס
• יחס משני מתקדם זוויתי, נוקשה, מתפרץ. מתעצם כאשר לפני ההתפרצות קיימת מעין "התכנסות פנימה" המלמדת על שאיבת האנרגיה מתוך "נבכי המעמקים", כפי שאודם הגדיר (ראו בכתב ידו של הכעסן הצדקני – חץ שחור).
• לחץ חזק עד חורץ בחילופי לחץ תנודתיים.
• מחיקות נחרצות בקווים זוויתיים. מחיקות כמטוטלת אופקית
• כניסה של אות באות הבאה אחריה, או של יחס משני למילה הבאה.
• תנועה עוויתית כשל טיפוס ח' (איובי זאבי, אודם)
• עיבוי דינאמי – משחרר כעס
• עיבוי תגובני, בעיקר גובהי – מדחיק כעס
• הטעמה של אלה

מותר לכעוס (לא. זה לא ברור לכל אחד). רצוי לשחרר את הכעס, עדיף ללמוד לכעוס פחות, לסלוח, ליהנות, להתגמש – לא כל פשרה היא חולשה, לא כל וויתור הופך אותנו ל"פראיירים".

לא קל לנקוט בדרכו של שפינוזה שאמר "אל תתרגז או אל תסלח לעולם" – אל תכעס על מי שבסופו של דבר אתה עתיד לסלוח לו שכן אתה מבזבז אנרגיה, זמן, פוגע, נפגע בתהליך. כעס רק על מי שלעולם לא תוכל למצוא בלבך את היכולת או הרצון לסלוח.

לא קל לעבור בשקט על טיפשותם של אחרים, לנשום עמוק ולוותר על התחושות הגואות, רק בגלל שהן "לא רלוונטיות".

ויחד עם זאת, לו רק יכולנו.... היינו זוכים בשישים שניות של שלווה במקום דקה שלמה של כעס...

לנשום עמוק כבר אמרנו?

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>