פרויד – פסיכולוגיה וגרפולוגיה

התיאוריה ההתפתחותית של פרויד, למרות כל ההשגות עליה וההתנגדויות הנחרצות מצד גורמים כאלו ואחרים, מגלמת בתוכה, בין היתר, גם היגיון מאוד בריא באשר להתפתחות הילד, האינטראקציה בינו לבין הוריו או הגורמים המטפלים בו וההשלכות של אותה אינטראקציה בבגרותו.

באופן מרתק ניתן לראות את כל אלו בכתב היד וניתן ללמוד רבות על אופן ההתמודדות של כותבים רבים ולהבין את המקור לאותן התנהגויות.

לא ניתן, כמובן, להימנע מהתייחסות להשפעות שונות ומשונות שאינן קשורות כלל לאופן הגידול והחינוך, לא ניתן להתעלם מהטמפרמנט המולד, מהגנטיקה, מהשפעות תרבותיות ועוד.

עם זאת, ננסה להבין מעט את המתרחש בתהליכי הגדילה השונים ולראות את כתבי היד השונים.

לפני שנתאר את התהליכים חשוב מאוד להדגיש: אין הורות מושלמת. אין אימא מושלמת. לחיים יש דינאמיקה ודרישות משל עצמן. סיפוק או אי סיפוק הן, לעיתים, תחושות סובייקטיביות לחלוטין של התינוק.

למה הכוונה? אם שחייבת לעבוד לשם מחייה והישרדות, שמגדלת עוד ילדים וכדומה, אינה "נגישה" לתינוק באופן שהיה רוצה. הוא חווה חוסר, חסך. היא עושה ככל שביכולתה. במקרים שכאלו יכול התינוק לפתח גישה שתתואר להלן אך יש להבין ולזכור שעם כל הרצון, האהבה והמסירות, אין באפשרותנו כהורים להיות נגישים כל הזמן.

פרויד טען שכל אחד מאיתנו עובר חמישה שלבי התפתחות שונים. בכל שלב אנו מתמודדים עם אתגרים אחרים ובהתאם לאופן בו אנו מתמודדים איתם מתחילה ומתגלגלת לה שרשרת אירועים המשפיעה על מבנה אישיותנו. בכל שלב, על פי פרויד, קיים מרכז עונג מיני שונה המכתיב רבות מן ההתנהגויות.

השלב הראשון: "השלב האוראלי"

שלב זה מתחיל בלידה ומסתיים בערך בגיל שנה-שנה וחצי. בשלב זה התינוק מוגבל מאוד ונתון לחסדי ההורים המטפלים והוא חסר אונים בתחילת הדרך אך מתחיל לפתח מיומנויות שונות וביניהן את היכולת להסב את תשומת לב ההורים ע"י בכי או חיוך.

את התקופה הזו ניתן לחלק לשתי תקופות שונות באופן מהותי. השלב הפאסיבי, הראשוני, עד לתחילת הזחילה, הליכה ופיתוח מיומנויות עצמאיות והשלב השני – השלב האקטיבי יותר.

בשלבים אלו, בהתאם למידת ההיענות של ההורים או של הגורמים המטפלים לסיפוק צרכיו של התינוק הקטן, מתפתחים טיפוסים אוראליים שונים.

האוראלי המסופק

נחשוב לרגע על התינוק הקטן שהוקף באהבה. את האוכל הוא קיבל עם חיוך, הוא זכה למגע פיזי מנחם, למילה טובה, לעידוד בהתנסויות: "אתה מתחיל ללכת – יופי".. הנפילה היא חלק מהעניין. "נפלת? לא נורא.. תקום לבד.. אתה יכול...”.

אותו התינוק גדל לאדם המרגיש אהוב, ראוי לאהבה ולתשומת לב. הוא מאמין בעצמו וביכולותיו, בטוח בתמיכתם של הסובבים אותו, אינו חושש מהתנסויות וגם לא מכישלונות , אותם הוא רואה כחלק מתהליך ההתנסות, בדרך להצלחה. הוא אופטימי, מחובר לעצמו, מלא בשמחת חיים והתלהבות.

כמובן, חשוב לזכור כי בהחלט יכול להיות מצב שאותו התינוק שגדל בבית מלא אהבה , חווה בחייו המאוחרים יותר תסכולים, כאב ואכזבות ואיבד את הביטחון והאופטימיות.

ה"אוראלי המסופק האקטיבי" אותו תארנו למעלה ניחן בכתב יד מעוגל ומלא, תנועת הכתב זורמת ומתקדמת, צורת הכתב אינה מאוד מעוצבת אבל לרוב קריאה, גודל הכתב תקין ואולי אפילו מעט גדול. הרושם הראשוני הוא של תנועה, חיות, התקדמות. לרוב מדובר בפופאל 2, כתב שטפי, כולרי וגם מרכיבים עצביים של לה-סן.

לעומתו, נמצא את הטיפוס שאכן צרכיו מולאו עד תום. עם המון אהבה. המון. אולי.. אולי קצת יותר מידי. לא נתנו לו להמתין שנייה או לבקש דבר פעמיים.. כשהתחיל ללכת שמרו עליו מכל משמר. לא היה צריך לעזור לו לקום כי דאגו למנוע ממנו את הנפילה.. הוא לא דורבן להתנסות, הוא לא חווה כישלון או מעצור, הוא קיבל את כל מה שרצה, ברגע שרצה ולעיתים גם דקה אחת קודם.

ה"אוראלי המסופק הפאסיבי" הוא ילד-איש שלמרות שגדל, למרות שרציונאלית הוא כבר מבין ויודע שהוא לא יכול להמשיך ולקבל, ממשיך לצפות, בתוך תוכו, להמשיך ולקבל הכול על מגש של זהב. הוא אינו מקדם עצמו אלא מחכה שזה "ייפול לו ליד", הוא אינו מתאמץ, ברור לו ש"זה יקרה".

עם כל האהבה, למרות כל האהבה ובעיקר בגלל כל האהבה שניתנה לו, אמנם מכל הלב ומתוך רצון אמיתי "לעשות את הדבר הנכון", הוא נתקע בהמשך חייו.

ה"אוראלי המסופק הפאסיבי" הוא אולי הטיפוס הפחות מסופק מכולם בבגרותו מאחר ולמרות הציפייה לקבל – היומיום טומן בחובו יותר תסכולים מאשר פיצויים.

הכתב של ה"אוראלי מסופק פאסיבי" יהיה עגול וילדותי, חסר תנועה. התנועה אינה חסומה בשל מעצורים אלא אינה מתקדמת בשל היעדר דחפים.

גם כאן, חשוב לסייג ולומר: מעבר לחינוך, קיימים גורמים רבים אחרים כמו למשל המטען הגנטי, רמת האנרגיה הטבעית, הדינאמיות והחיות. לא ניתן להתעלם מאלו ובניתוח כתב מלא מבצעים שיקלול של כל הנתונים, ללא יוצא מן הכלל.אוראלי מסופק פאסיבי לעומת אקטיבי:

פרויד טוען שאדם שצרכיו לא סופקו או סופקו באופן "לא נכון" באותה התקופה, “יתקע" בשלב האוראלי. למה הכוונה?

בשלב האוראלי מקור העונג נמצא בפה. הוא יונק, מוצץ, נושך. אי לכך, כאשר צרכיו אלו אינם מסופקים כראוי , אדם ה"נתקע" בשלב האוראלי עשוי, בעת משבר, לחזור לדפוסים מינקות הקשורים לפה. אכילה, צעקה, שתיקה, נשנוש, עישון....

תינוק אינו יכול לחוש בעל ערך ואינו יכול להתפתח לאדם בעל תחושת ערך עצמי, כאשר הדרך היחידה שלו, כתינוק, לזכות במזון ובתשומת לב היא צרחות עד לב שמיים במקרה אחד או שתיקות ו"עשיית עיניים" במקרה אחר.

אם זה המצב, כיצד יוכל לפתח אמונה בעצמו? ביכולותיו?

התינוק הלא מסופק שגדל למבוגר לא מסופק, עשוי לראות בכל מטלה משבר ולכן במקום לבקש או לפנות בנימוס הוא מראש יכנס בסערה, ידרוש את "מה שמגיע לי!”. הוא ידבר, יצעק (כילד – ינשך) או לחלופין, ישתוק וירצה את כולם, יימנע מעימותים ויפעיל את נשק "השתיקה הרועמת". הוא יזדקק נואשות לסיגריה או לאוכל ורבים הם הסובלים מבולימיה בקרב הטיפוסים האוראליים הלא מסופקים.

כתב היד יהיה עגול וקריא, תקוע ולא מתקדם בתנועתו, כבד ולרוב תקני. בקרב ה"מרצים" הכתב יהיה מסודר מאוד כי חשוב לו לרצות את כ-ו-ל-ם ובקרב ה"נלחמים" נמצא מידי פעם קווים המועפים קדימה באופן לא נעים אך עדיין, מאחר ואינם מאמינים בעצמם – התנועה הכללית תקועה.

השלב השני: "השלב האנאלי"

אם בשלב האוראלי מקור ההנאה קשור לפה, הרי שבשלב האנאלי ההנאה קשורה לפי הטבעת וליכולת לשלוט בה. תינוק שעובר את שלבי הגמילה מבלי להיקלע לקונפליקטים סביב הנושא, יצלח את השלב ללא "טראומות" מיוחדות ולא יפתח נטיות "אנאליות". יחד עם זאת, השלב אינו כל כך פשוט...

התינוק שלנו כבר לא כל כך קטן ואנו, כהורים, מחליטים "לעלות כיתה". הפצפון שרק אתמול למד ללכת ומוציא את מילותיו הראשונות "זוכה" להתערבות ראשונה אבל קריטית בגופו.

אנחנו מבקשים/דורשים/מתחננים מהמלאך הקטן להתחיל את תהליך הגמילה. למעשה אנו מבקשים ממנו להתחיל לחשוב ולתכנן את מה שעשה עד לרגע זה באופן הכי טבעי וספונטאני בעולם, בדיוק כמו לנשום.

הצורך של הילד להתחיל לחשוב על התהליך יכול לעורר חרדה, במידה והתגובה לאי-השליטה שלו היא קשה. אם הילד יודע שהוא הולך "לחטוף" צעקות, במקרה "הטוב" או תגובה חמורה מזה, הוא עשוי לפתח רגישות עזה לכל הקשור בצרכיו ובשליטה בהם על מנת להימנע מעונש.

הוא יחשוב עשר פעמים לפני שהוא יוצא למגרש המשחקים ונשאר ברמת דריכות ומודעות גבוהה בכל רגע נתון כי "אסור שיברח לי! אימא תכעס...”.

אגב, כמו בכל הקשור לחינוך נוקשה מידי, בכל תחום, ניתן לאתר שתי תגובות קיצוניות:
האחת: ציות יתר לכללים. הילד הקטן נאלץ להתבגר מהר מידי, לפתח את הרציונאל, הביקורת והשליטה והופך להיות מעין רובוט קטן וממושמע. הוא יהיה בררן, מדויק בברירת מילותיו ומעשיו, אחראי לעמידה בזמנים וביעדים, מסודר, שומר על רכושו ופדנט.

השנייה: מרדנות. “אהה... אימא תכעס?! בסדר! לפחות היא תתייחס......” והוא הולך ומשחרר את צרכיו בדיוק במרכז הסלון, שנייה אחרי השטיפה או על שולחן האוכל או בכל מקום אחר בולט לעין. אימא או אבא אמנם יכעסו מאוד אבל אולי כך הוא ידע שיש לו השפעה, שליטה.

לעומת זאת, נמצא את אותו ההורה ההופך את הקקי שבסיר ליצירת אומנות : "נשמור לאבא כשיחזור מהעבודה, נתקשר לסבתא ולדודה ולשכנה ולכול העולם ונספר שאתה ילד גדול, גם ננציח בתמונה שתלויה על המקרר" ומה קורה כשהתשואות אינן באותה הרמה בפעם השנייה או הרביעית? לאן הן נעלמו? "הן נעלמו???? אז עכשיו אני לא עושה! תתחננו.....” והילד מפתח עצירות המובילות גם לעצירות רגשיות.

הטיפוס ה"אנאלי הנקי”, בעל השליטה העצמית, המסודר והמאורגן יהיה בעל כתב קטן, זווית ישרה לרוב, תמונת ארגון כללית טובה מאוד, דף "נקי", ממושמע. הכתב אחיד וסדיר, יש הרבה "לבן" בכתב, הן בשוליים והן בתוך הכתב עצמו.

הטיפוס ה"אנאלי המלוכלך", ילד ה"דווקא" המבזבז משאבים וזמנים, שאינו מסודר, שמזלזל ברכוש, יהיה בעל כתב קטן אך תנודי, תמונת ארגון בעייתית, יהיו הרבה "לכלוכים" בצורה של תיקונים לא יפים וחסר תועלת, לכלוכים בקו, מריחות צבע וכדומה.

השלב השלישי: "השלב הפאלי"

השלב הבא בהתפתחות הילד והשלב האחרון אותו ניתן לאבחן דרך כתב היד הוא השלב הפאלי. הגילאים – בין 3-4 ל- 6-7. בשלב הזה מגלים הילדים את אברי מינם, את ההנאה מהם ומתחילה ההשוואה וגם התחרות.

על פי פרויד זה השלב בו מתחילה קנאת הפין שבמידה ואינה נפתרת יכולה להוביל לתסביך אדיפוס המפורסם והשנוי במחלוקת, בדיוק כמו "אחותו" – תסביך אלקטרה.

בכל מקרה, אם ננסה להבין את ההיגיון נראה כי הילד הקטן מבין כי למרות שאימא אוהבת אותו, בסופן של יום אבא הוא זה שישן איתה ולא הוא. הוא מבין שהוא מצויד באיבר מין קטן והוא יוצא לתחרות אבודה מראש מול האב המפותח, על תשומת ליבה ואהבתה של האם – האישה.

ילד שאביו השכיל להפוך אותו ל"חבר" במקום ל"אויב" או "מתחרה" עשוי לראות באב כמעין מקור של ידע שבעקבותיו ילמד איך להשיג "כמו אמא" כשיהיה גדול. הוא אינו נדרש לעמוד בתחרות מול האב ולכן במקרים רבים לא יפתח את האלמנטים הפאליים.

אין זה אומר שהוא לא יהיה תחרותי ושאפתן אולם מקורם של אלו אינם משלב זה של ההתפתחות.

במידה והילד אכן נמצא בתחרות והאב אינו עושה את הדבר "הנכון המתבקש" – להפוך את הילד לחבר ולשותף במקום להשאירו בעמדת המתחרה המתוסכל, נקבל ילד שתחרות והצלחה הם המאפיינים הבולטים שלו.

הוא משווה עצמו לאחרים ללא הרף, בודק את הישגיו מול הישגיהם של הסובבים אותו, חש הערכה עצמית וביטחון כאשר מנצח ומצליח ואת אובדנן כאשר נכשל. כישלון, אגב, יכול להיות גם "מקום שני". מקום שני אינו בא בחשבון.

הטיפוס הפאלי יכול להיות תחרותי בכל היבט. אם זה בחיפוש אחר המקצוע הנחשב ביותר, עמדות כוח, ידע, תגמולים כספיים ואם זה בכיבושים רומנטיים. אי לכך הגבר או האישה הפאליים/יות מחפשים אחר הגבר או האישה ש"יביאו כבוד" והם/הן יוכלו להתגאות בו/בה.

הכתב הפאלי הוא כתב מאוד נוכח בדף. ניכרים אלמנטים של כיבוש השטח, לחץ חזק בדרך כלל עם אזור תחתון מודגש. לעיתים מהלך שורות יורד בכתיבה ערנית ובוטחת. כמו כן נראה סימנים פאליים בכתב ו/או בחתימה.

כתבים פאליים המאפיינים אנשים המונעים מדחף להשיג ידע יהיו מעודנים יותר, בעלי לחץ חלש יותר ובדרך כלל גם בעלי קו דק ומעודן. האזור העליון יבלוט יותר מהתחתון.

פאליות קיימת אם כי הכתב מאוד צנוע ונעים בשאר מרכיביו.

טיפוס פאלי תחרותי ה"דורס" את העומדים בדרכו. המטרה מקדשת בעיניו את האמצעים. שימו לב ל-ת' הארוכות מאוד שממש חודרות למילים הבאות ולשורות הבאות ובכך מלמדות על חוסר כבוד לחברה.

ראו את האזור התחתון המוארך והמלא. מעבר לכך – הדף כולו "נכבש" על ידי כיתוב מימין לשמאל ומלמעלה למטה.

ולקינוח... חתימה פאלית..... (אמיתית לחלוטין....)

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>