|
כולנו מרגישים. ברמה כזו או אחרת, בעוצמות כאלו ואחרות אולם כולנו, ללא יוצא מן הכלל – מרגישים. אנחנו אוהבים, שונאים, מתלהבים, מתרגזים, בטוחים, לא בטוחים, חוששים, פוחדים.
אנחנו לא תמיד מודים בזה. אנחנו לא תמיד מודעים למהות הרגש בזמן התהוותו ואנחנו לא תמיד מביעים אותו בצורה גלויה. לעיתים אנחנו מביעים רגש אחר במקום: אנחנו מפחדים מאוד אבל במקום להפגין פחד אנחנו כועסים. אנחנו מאוד כועסים אבל "אסור לנו" להביע כעס אז אנחנו "מתנחמדים" או פשוט נראים אדישים, או ... כל אחד ודרכו שלו.
גרפולוגיה היא אחד הכלים הבודדים המאפשרים את ההצצה אל מעבר לקלעים במקרה שבו אדם מאופק או חסום ואינו מביע את רגשותיו. היא גם כלי מאבחן המאפשר לנו, הגרפולוגים, לדעת מי האדם שיישב מולנו, שמועמד לעבודה מסוימת, עד כמה הוא מביע את רגשותיו? עד כמה שולט בהם? עד כמה מה שמביע הוא אמיתי? מעושה?
לעיתים קרובות קיים פער בין האופן שבו אנו מביעים את עצמינו לאופן שבו אנו חשים. הפער הזה הוא נורמאלי, נורמטיבי ומתבקש בהתאם לסיטואציה בה אנו מצויים. עם זאת, כתב היד יכול לספר לנו את הסיפור האמיתי. עד כמה ההבעה הרגשית שלהו היא ספונטאנית או מאופקת, בלתי נשלטת או חסומה.
כדי להבין את ההבעה הרגשית אנחנו חייבים להבין בסיס מהותי ביותר בגרפולוגיה – תנועת הכתב.
כדי להבין את התנועה, ננסה להתבונן על שפת הגוף שלנו. מדוע שפת גוף? כי הכתיבה היא תהליך תנועי שמתבצע ע"י היד, שהיא חלק מהגוף. היד מופעלת ע"י שרירים שלהם ניתנה פקודה מן המוח ובדרך התערבו להם כל מיני רגשות.
למה הכוונה? אני עומדת בראש גשר גבוה, חגורה בחגורות בטיחות, בדרך לבצע את קפיצת הבנג'י הראשונה שלי. המוח נותן פקודה לשרירים : "קפוץ". הגוף לא זז. אולי אפילו נרתע וזז לאחור. הפחד, הרגש, מתערב.
אני פוגשת בחור מדהים שגורם ללב שלי להאיץ ולדהור. אני מתה להרשים אותו, ליצור קשר. המוח אומר לי "הושיטי יד... הנהני בראשך.. חייכי.. דברי". שום דבר לא קורה או שיוצא מפי משהו עילג, מבולבל ואני דורכת לעצמי על האצבעות ולא מסוגלת "לאסוף את עצמי"
אני עצבנית על הבת שלי. היא משגעת אותי אבל אנחנו נמצאות במקום ציבורי. אכעס? אצעק? אתעלם? אלחש לה "חכי חכי... נגיע הביתה ...." עם חיוך על השפתיים...?
אנשים ה"מרשים" לעצמם להביע את רגשותיהם בגלוי באופן ספונטאני עד אימפולסיבי וחסר גבולות, מגבירים את קולם כשהם מתלהבים או כועסים, משתמשים בידיים בזמן הדיבור, או מעיפים את הידיים אל האחר בזמן כעס, קופצים אגרופים, רוקעים ברגליים, מוחאים כפיים.
אחרים.. קופצים אגרופים, הוריד ברקה מאיים להתפוצץ אך קולם נשאר נמוך ובשליטה, שפת הגוף שלהם דרוכה יותר, מחושבת. נשלטת.
אם ניקח את אלו הספונטאניים הנמנים על הקבוצה הראשונה, אלו ש"מרשים" לעצמם להביע רגשות אך לא באופן ילדותי, בלתי נשלט, אימפולסיבי ואגרסיבי, הרי ששפת הגוף שלהם משוחררת. הם אינם נתונים תחת העין הפנימית הבוחנת הדורשת דין וחשבון לגבי "מה אמרת? למה אמרת? למה לא שתקת? למה צעקת?" אלא פשוט מביעים את עצמם.
אלו אנשים שאם נשים בידם עט, הם לא יחושו צורך לבקר כל אות ומילה ולא יפעילו על הכתב את הביקורת החריפה אותה הם גם לא מפעילים בדרך כלל על אופן ההבעה האחר שלהם – הפה והגוף.
לאנשים אלו, לרוב, כתב יד משוחרר, תנועי, תנודי מעט, חי ומשתנה, גודל הכתב יהיה תקין עד גדול, קשור, קעור וצורת הכתב מלאה ומשתנה. לעיתים הם מאושרים, לעיתים הם לא – לעיתים הם מביעים, לעיתים פחות. לעיתים הם מתפרצים מעט ולעיתים מעט מתאפקים ומפעילים שיקול דעת וטאקט.
הבעה רגשית וביטויה בכתבי יד:
הכתב שלפנינו שייך לאפרים סנה. בכתב זה ניכר איזון מוצלח ביותר בין הרגש לבין ההיגיון:
מחד, הכתב מפושט, מופרד ברובו, הפרשי אורך גדולים, חלקם ע"י אל-נמיכות (קו פותח של האות א' מתחיל גבוה מעל לשורה – מביט על הרגש מנקודת מבט מרוחקת ורציונאלית יותר), מרווחים גדולים בין מילים ושורות המאפשרים לו זמן מחשבה – חלק מהסימנים המלמדים על גישה רציונאלית.
מאידך, קיימות קערות, הכתב רחב, התנועה ערה וקיימת תנודיות במרכיבי הכתב – סימנים אלו מלמדים על גמישות, על מעורבות, תגובה למתרחש סביב ומידה של ריגושיות מאופקת – מאופקת ע"י המחשבה וההיגיון.
לעומת הכתב של אפרים סנה, כתב ידו של רינו צרור מספר סיפור אחר:
האותיות מופרדות לחלוטין, יש הפרשי אורך גדולים, תנועה דרוכה ונוקשה, כתב זוויתי וזוויות רבות כתחליף לקערות – כתב שבו ההיגיון השתלט על הרגש ודחק אותו הצידה.
בצד השני של הקשת מצוי כתב היד הבא:
הוא עגול מאוד, הקישורים קעורים, האותיות משתנות בגודלן באופן דרסטי, הקערות משתלטות על הכתב, גם כשאינן אמורות להיות בו (חץ אדום). השרבוטים ליד הכתב גם הם עגולים – כל הסימנים מדברים על אלמנט אחד בולט – הרגש. היא רגשנית מאוד.
או:
והעץ שלה:
הכתב עגול, הנקודות הופכות לעיגולים מלאי רגש, מתחת לסימן הקריאה הנקודה הפכה ללב, האותיות משתנות בגודלן.. והעץ – מדבר בעד עצמו: עץ הלבבות, מלא לבבות בתוכו ומסביבו. תוספת הפרחים גם היא תוספת רגשית לחלוטין. למרות שהיא כותבת כאן על ארוסיה לבחיר ליבה, גם בכתביה האחרים מזמנים אחרים הסימנים זהים – הבחורה רגשנית מאוד.
כתב ידה של שולמית אלוני. ערני, חי, דינאמי. גודל האותיות ורוחבן משתנה תוך כדי התקדמות. היא מגיבה למתרחש סביב ואינה חוששת להביע את מה שעובר עליה. אין זה אומר שכל מה שעובר עליה גלוי לעין כל – קיימים לא מעט קמרונים סגורים (מסומנים באדום) שמגלים כי היא יודעת גם לחסום את מה שמבקשת להשאיר שלה ופרטי. אך לרוב, היא מסוגלת להביע את רגשותיה באופן ספונטאני למדי.
בכתב ידה של יונה אליאן קשת אנחנו רואים סימנים המלמדים כי למרות היותה רגישה, מרגישה, חווה מצבים באופן רגשי (כתב עגול, קעור, קערות במקום זוויות לעיתים, גובה ורוחב אותיות משתנה), קיימים סימני בקרה רבים המלמדים על יותר איפוק באופן ההבעה של הרגשות.
סימני הבקרה הם – סיום קו אופקי מתקדם גדום, כמו באות ת' – היא מתקדמת אך נבלמת באופן פתאומי, אות אחרונה גדולה – אות היוצרת מחיצה בין המילה – הסיטואציה בה מצויה, לבין המילה הבאה – הסיטואציה הבאה, האדם העומד מנגד. וגם: תנועות החוזרות לאחור, כמו באות ב' שבמקום לרדת אל בסיס השורה ואולי אף מעט להשמאיל, נעצרת, נבלמת וחוזרת לאחור. כמו כן – זווית שמאלית, בעיקר בסוף שורה. זווית שמאלית קשה לביצוע ומלמדת על מעצורים בחשיפה.
האנשים המאופקים יותר, אלו שנמנעים מהבעת רגשות באופן ספונטאני, לרוב גם מפעילים ביקורת על שפת הגוף שלהם. הם מדברים בטונים נמוכים יותר, תנועות הידיים שלהם מצומצמות יותר. זה לא אומר שהם לא מרגישים, מחייכים, מביעים את עצמם במבט, נגיעה קלה אך יש בהם מן האיפוק.
כתב היד שלהם גם הוא יהיה תנועי אך התנועה בו תהיה מבוקרת יותר. לרוב הכתב יהיה מעט יותר קטן, יהיו מרווחים גדולים יותר בין המילים, האותיות יותר מופרדות, יהיה איזון בין ה"לבן" שבכתב (החלקים שאינם כתובים) לבין ה"שחור" (המילים והאותיות).
סוג אחר של בקרה ניתן למצוא באופן מפתיע למדי בכתב ידה של חנה לסלאו. כן, חנה לסלאו הבוטה, הצינית, שמשתמשת באופן עשיר למדי, לעיתים קרובות ביותר, במחוות גוף ובטון הדיבור המאוד לא רגוע, שקט ו"מבוית".
הכתב שלה צר מאוד, קיימות בו זוויות רבות, גם כתחליפים לקערות, המרווחים בין המילים והשורות גדולים למדי ומוסיפים לבקרה שבכתב. על פי אודם קיימת כאן הטרוגניות בין קו מהיר וערני לבין מסגרת חיצונית צרה ומגבילה. אודם טוען כי במצבים כאלו מדובר באנשים ספונטאניים הנוהגים בחופשיות רבה יותר מכפי שניתן לדמות בהופעתם "הצנועה והמרוסנת כלפי חוץ".
איך זה מסתדר – הנאמר על הכתב והדמות המוכרת לכולנו? ובכן, למכירים את חנה לסלאו מקרוב ידוע כי כאשר אינה מצויה באור הזרקורים ומוציאה את השחקנית שבה החוצה, היא הרבה יותר, מבוקרת ומאופקת..
לעומת הכתבים שראינו, מצורפים שני כתבים המייצגים שתי גישות קיצוניות הפוכות:
בכתב הראשון, ההבעה הרגשית חסומה לחלוטין. התנועה של הכתב קפואה, כפותה. הכתב מעוצב וסגור מידי ומעיד על אישיות סגורה. כל דבר מעובד זמן רב לפני שהוא "משוחרר לאוויר העולם". יכול להיות שנראה שמחה, עצב וכעס, למשל, אך אלו יבואו אחרי שהיא עיבדה את הרגש, ביימה אותו והעלתה הצגה לקהל. מה שבחוץ אינו מה שבפנים, ברוב הגדול של המקרים.
לעומתה, הגישה ההפוכה: התגובה הריגושית היא מיידית. אין לו זמן לעצור ולבחון, הוא מביע את עצמו באופן שנראה לו, בדיוק כיצד שמרגיש אותו. אנחנו? לא ממש מעניין אותו אם נאהב, ניפגע, נעלב. התנועה שלו סוערת, הקישורים המהירים פוגמים בקריאות של הכתב ואם זה, הכתב, אמור להיות אמצעי תקשורת – הוא לא ממש ממלא את "המשימה המוטלת עליו". הוא לא קריא, לא מתקשר, לא מתחשב.
רגשנות ניתן לראות בין היתר בכתב מלא, אזור אמצעי גדול יחסית לאזורים האחרים. תנועה ספונטנית, חילופיות של לחץ, מהירות וכתיבה טבעית.
מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>
|
