על הקשר בין שפת גוף לבין כתב יד

הגרפולוגיה מלמדת אותנו כי כתב יד נוצר כתוצאה מתנועה של היד האוחזת בעט.

העט מבצע רישום על הדף ומותיר עדות אילמת לתהליך שהתחיל אי שם בתוך המוח ושנולד מתוך מערכות יחסים סבוכות בין מחשבות, תחושות ורגשות, זיכרונות מודעים או מודחקים בהירים או מסולפים – התרכובת הייחודית והמופלאה של כל אחד מאיתנו.

לא צריך להיות מומחה גדול בגרפולוגיה, כפי שלא צריך להיות מומחה גדול בשפת גוף כדי להתאים בין שני הכתבים שלפנינו לשני התיאורים הנלווים:

אחד משני הכותבים הוא אדם מאופק ורציני, המקפיד על הופעתו, על אופן הביטוי שלו. הוא משתדל להימנע ככל הניתן מהרמת קול, נרתע מעימותים ומעדיף סביבה רגועה ושקטה, תקשורת מדויקת ובהירה.

הכותב האחר הוא כבר סיפור אחר. כשהוא מדבר, כל הגוף שלו מדבר. הדחפים שלו מעבירים אותו על דעתו והוא אינו שולט בהם. הוא נדחף ונזעק להביע את דעותיו, מתקשה לשמור על איפוק ובקרה ואינו מתחשב בזולתו בעת השמעת עמדותיו. כשהוא מדבר – על השאר להקשיב וגם אם הם אינם מקשיבים – הוא ממשיך לדבר. כי יש לו מה להגיד. הוא התבשל עם זה "הרבה" זמן. (זמן הוא דבר יחסי, כידוע...)

למעט אותם המומחים הלומדים שפת גוף כדי לשלוט בשפת הגוף שלהם ולהימנע מחשיפת האמת הפנימית שלהם, למעט אותם האנשים שלמדו על בשרם בדרך הכואבת והקשה כי אסור להם לתת ביטוי לרגשותיהם, צרכיהם, מאווייהם, כי אחרת הם נענשו על כך קשות, לרובינו קיימת מודעות ושליטה ברמה כזו או אחרת של שפת הגוף שלנו.

אם ניקח ילד קטן שעדיין לא "קולקל" ע"י החינוך והדרישות, הנורמות והמוסכמות, כשהוא יגיע אלינו בריצה, עם עיניים בורקות ויספר, כמעט בצעקה, מרוב התרגשות: "אמא! אמא...!! אל תשאלי מה ראיתי עכשיו!! וואהוו.. איזה יופי, אמא, היה שם צב והוא הלך ככה מצחיק...!!" מעבר לעובדה שעיניו יראו כגדולות יותר והוא ירים את קולו מרוב התרגשות, גם תנועות הידיים שלו והאופן בו הוא יתאר את הסיטואציה – כולם יהיו "מוגזמים" (שכן איך אפשר להגיד על התרגשות מאושרת של ילד כי היא – "מוגזמת" ?).

נסו באותו הרגע להניח צבעים בידיים של הילד ולתת לו דף עם קווי מתאר ולבקש ממנו למלא את הדף מבלי לצאת מן הקווים. נו באמת....

הדבר בלתי אפשרי מבחינתו. הוא גם לא הגיוני באותו הרגע, אבל זה אינו שייך לעניין. הנקודה החשובה היא, שברגע של התלהבות, כמו גם ברגע של זעם גדול היוצא כלפי חוץ בצעקות, מבטים רושפים ותנועות ידיים וגוף הנעות מצד לצד, באותו הרגע התהליכים הרגשיים והפיזיולוגיים כאחד משחררים תנועה ולא בולמים אותה.

אותה התנועה המשחררת את הקול ואת הידיים המתעופפות אל כל עבר בהתלהבות או בעצבים היא גם זו המניעה את היד האוחזת בעט. לכן, כאשר אנו נמצאים במצב רגוע ושלוו נוכל להוציא תחת ידינו תנועות רגועות ושלוות יותר. כאשר אנו עצבניים או נהנים כתב היד שלנו יהיה משוחרר יותר.

אנשים לחוצים מבחינה רגשית וחוששים לחשוף את עצמם מול קהל, לא כל כך "יודעים" מה לעשות עם תנועות הידיים שלהם, פותחים את הפה כדי לומר דבר מה ואז מתחרטים ולמעה מבצעים מעין "ריקוד" של יציאה-נסיגה של תנועות מורגשות ובלתי מורגשות.

כתב ידם יבצע את אותו ה"ריקוד" בדיוק. יהיו בו תנועות המבקשות לצאת החוצה ותנועות נסוגות. בכתב יד אנו מייחסים לעבר, למופנמות, לנסיגה – תנועות החוזרות לימין או נתקעות בימין. לעומת צד שמאל המסמל עבורנו, הגרפולוגים, את העתיד\ המוחצנות, ההחצנה והחברה.

שימו לב לכתב היד הבא:

ישנם אנשים המחפשים אחר שליטה אולטימטיבית בעצמם. הם "מאלפים" את מוחם וגופם להיות בשליטה מתמדת. לכן, גם אם הם כועסים או מאושרים, תגובותיהם מאופקות מאוד ולעיתים כמעט בלתי מורגשות.

יש מי שמכוון את השליטה למראה אדיש, לכאורה. ניתן לאבחן את התופעה כאשר אנו מביאים להם מתנה ומתלהבים מכך ש"הנה, הפעם בטוח הצלחנו להלהיב אותו" והוא מגיב במן חצי חיוך ואומר "תודה. זה באמת מרגש מאוד" ואנחנו.. אנחנו תוהים ושואלים... "אז אתה מתרגש? הצלחתי הפעם?" והוא עונה ברשמיות שטוחה" כן. בהחלט. בדיוק מה שרציתי" אבל.. כלפי חוץ... כלום. לא ניע ולא זיע. גורנישט.

או כאשר הם כועסים והדבר היחידי שמסגיר אותם זה איזה וריד "עצבני" שפועם להם ברקה אך כלפי חוץ – הטון נשאר בדיוק כפי שהיה לפני כן.

אחרים, יוצרים תדמית השונה במהותה מאופיים האמיתי, אותו האופי שאינו מספיק טוב או ראוי מבחינתם ועל כן הם מוצאים עצמם "חייבים" ליצור משהו טוב וראוי יותר. הם יוצרים "כתב מסיכה" והם גם מתנהגים באופן מעושה ותנועותיהם, בהתאם, מחושבות ומעושות.

במקרים שכאלו גם כתב היד, שהוא, כזכור, תולדה של תנועה של הגוף, במקרה זה - של גוף בשליטה אולטימטיבית, כתב היד גם הוא, כמו הכותב, אופן דיבורו, הילוכו והבעת רגשותיו, יהיה נשלט ומכוון, כמו מכונה משומנת היטב:

יחד עם זאת, שליטה זו גובה מחיר עצום מן הכותב. היא גורמת למתח עז בתוך הנפש פנימה, מתח שכמעט ולא ניתן לשים אליו לב. שימו לב לרעד ולהיעדר המוצקות בקו המייצר את האות, כמו גם לנקודות הכהות בקו המלמדות על עצירות תוך כדי התנועה, כלומר הכותבת ביקשה לשחרר תנועה אולם הסתירה את הפעמים בהם השתהתה לעוד רגע אחד נוסף, מתוך היסוס, פחד וכדומה:

וזאת לעומת קו בריא ומוצק המלמד על שחרור בריא יותר של תהליכים פנימיים, גם בכתב וגם – בהופעה החיצונית:

עם זאת, בדוגמא שלפנינו נשים לב לקו הנמשך כלפי ימין (לכותבים באנגלית ימין מסמל את הסוף, הסיום, העתיד והחברה) ונראה את היד המושטת באופן מוגזם היכולה להעיד, בין היתר, על אנשים שאינם לחלוטין מודעים לגבולות שבינם לבין סביבתם, גם במימד התנועתי – תחושתי והם עשויים ליצור מגע פיזי עם האחר (לאו דווקא באופן אלים וכופה), גם מבלי לבדוק האם המגע הזה התבקש או רצוי ע"י העומד מולם.

לא ניתן להפריד בין שפת הגוף לבין כתב היד ומה שהגרפולוגיה מלמדת אותנו אודותיו, אולם גם כאן וגם כאן נדרשת מיומנות רבה והבנה פסיכולוגית מעמיקה של דינאמיקת התנועה הפנימית ואופן ביטוייה החיצוני. כפי שיש להיזהר מאלו השולטים בשפת הגוף שלהם ומנסים להסוות תגובות כאלו ואחרות, יש להבין כי באותו האופן עשוי להיות ניסיון הסוואה בכתב היד.

זהו לא בהכרח ניסיון מודע לשליטה דווקא בכתב, אלא בתנועה הכללית של הכותב, המשפיעה בהכרח על התנועה היוצרת את הכתב, בתחילתו ובסופו של דבר.

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>