מתחילים מחדש – התחלות בראי הגרפולוגיה

בכל פעם שהכותב מניח את העט על הדף הוא נחשף מחדש. בכל פעם שהכותב נפגש מחדש עם הדף, הוא עושה זאת לאחר שהתנתק ממנו ולו לשבריר קט של רגע. אי לכך, בכל פעם מחדש, הכותב "יוצא מעם עצמו" – או למעשה – חוזר מהמקום המנותק, הסמוי והחבוי, המקום הפנימי והאישי שלו – אותו ה"מקום" המיוצג בגרפולוגיה ע"י ה"לבן" שבכתב, החלק שאינו כתוב, החלק שלמרות שאינו נוכח, הוא בעל משמעות אדירה.

כאשר אדם אינו כותב, כפי שכאשר אינו מדבר – הוא אינו חושף, או לפחות משתדל שלא לחשוף ברמה כזו או אחרת, את מה שעובר בתוך ראשו, מוחו ונפשו. הוא שומר לעצמו את ההיסוסים והלבטים, את הפנטזיות, הדברים ש"אינם ראויים" להיאמר, לדעתו וכך הלאה.

יחד עם זאת, אם שפת הגוף מרמזת על תחושותיו כאשר אינו מדבר או על הדיסוננס בין מה שאומר למה שגופו אומר, הרי שבכתב היד, ה"לבן" של הכתב מלמד על תחושותיו כאשר אינו כותב, כפי שהשילוב בין התנועה לבין הצורה מלמד על הדיסוננס, במידה וקיים.

ומדוע הדבר רלוונטי למה שבא לאחר "אי-הכתיבה"? להתחלה? הדבר רלוונטי שכן כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, נושא בקרבו מחסן עצום של זיכרונות, ברמות מודעות שונות. חלקם של הזיכרונות קשור גם להתחלות, להצלחות, לכישלונות, לעידוד ולביקורת הקשורים בהם. אלו, גם אם איננו מודעים להם, משפיעים באופן ישיר ועקיף גם יחד על היחס של הכותב להתנסויות ולהתחלות חדשות.

בכתב היד ניתן לראות סימנים רבים ושונים המלמדים על יחסו של הכותב להתחלה. למעשה, כל הנחת עט על הדף מתחילה מחדש ביצוע וחשיפה. יש התחלות משמעותיות יותר וישנן כאלו שפחות, אחדות דורשות יותר "אומץ" ואחרות מתבצעות "תוך כדי" תהליכים אחרים.

לפני שניכנס לסימנים הגראפיים השונים, חשוב ביותר, כמובן, לדון באיכות התנועה היוצרת את הכתב.

התנועה

ככל שהתנועה משוחררת יותר, כך למעשה הכותב מרגיש יותר חופשי להביע את עצמו, רצונותיו, רעיונותיו, רגשותיו, ייחוליו וכך הלאה. הוא מרשה לעצמו לשחרר את הבעתו ועל כן הוא משחרר את התנועה ומשחרר את הכתב.

שחרור זה, בהכרח, יש בו כדי להעיד כי הכותב נכון להתחיל ולהתנסות בדברים חדשים וכי יש בו מידה לא מועטה של ביטחון עצמי, אופטימיות, אולי אף יחס מאוזן (בתנועה ספונטאנית אך לא בסוערת) לטעויות והצלחות.

עם זאת, ראוי לסייג ולומר כי שילוב של תנועה ספונטאנית עם תמונת ארגון דומיננטית ואולי אף שולי ראש או ימין מובהקים או מעט רחבים, יכול להעיד על מי שלצד האמון העצמי שיש בו, יש בו גם ביקורת עצמית וצורך להיערך מראש.

בתנועה סוערת הכותב כאילו נדחף לבצע, להתחיל. פעמים רבות הוא אינו טורח לסיים כך שאולי אינו נכשל ואין הכישלון נצרב בזיכרונו. התחלותיו של הטיפוס האימפולסיבי אינן בהכרח מעידות על ביטחון עצמי ואופטימיות. פעמים הן נובעות מהיעדר מודעות עצמית או ממודעות עצמית נמוכה, היעדר ביקורת עצמית, התעלמות מסכנות וסיכונים, דחפים חזקים ובלתי נשלטים.

ככל שהכתיבה מואטת ונחסמת, אם ע"י בקרה ואם ע"י כפיתה, הולך וגובר הצורך של הכותב לפקח על מעשיו וניכר כי משהו, בכל כתב ואצל כול כותב ה"משהו" הזה הוא שונה, מרים שלטי אזהרה, מתריע ומבקש/דורש יותר תשומת לב לעתיד להיעשות, כמו גם, כמובן, לעשייה בזמן התהוותה.

כמובן שככל שהכתיבה חסומה יותר גדל משקלם של המחסומים המבקשים "לעמוד בפרץ" ולמנוע מעם הכותב, בכל דרך אפשרית, לחשוף את עצמו, בעיקר בפן הרגשי, אינטימי, חברתי. אך גם, בפן הביצועי.

שוליים עליונים

אלו נוצרים במקום בו מתבצע המגע הראשון עם הדף. במקום בו נכתב הקו הראשון שיוצר את האות במילה, במשפט ובפסקה הפותחות את תהליך הכתיבה. מבחינת ההתחלה, יש למיקום זה חשיבות רבה ביותר.

הכניסה לתוך דף כמוה ככניסה אל תוך חדר בו נמצאים אנשים שונים. במכתב אינטימי יושבים החברים ובני המשפחה, במכתב רשמי יושבים להם בעלי סמכות כאלו ואחרים ובכתיבה לגרפולוג הכותב יודע כי הוא עומד להיחשף, כמעט במערומיו.

עד כמה הסיטואציה מלחיצה? נעימה? מפחידה? "לא נחשבת"?

ככל שהשוליים העליונים צרים יותר, כך מלמד אותנו הכותב כי הוא אינו "זקוק" לזמן התארגנות, תכנון, מחשבה לפני הכניסה לפעילות, לפני החשיפה שלו לעולם. הדבר יכול לנבוע מביטחון עצמי, מהתלהבות, מישירות אך גם מחוסר מודעות עצמית ו/או חברתית.

לעומת זאת, ככל שהשוליים הולכים ונעשים רחבים יותר כך מסגיר הכותב את החשש שלו מהכניסה, מההתחלה, מהחשיפה. במובן של העבודה ניתן גם לדבר על דחיית ההתחלה, לרוב בשל חששות מכישלון ו/או מהצלחה או מסיבות אחרות ושונות. התנועה, כמובן, תספק את המידע הנוסף הרלוונטי ולצידה שאר סימני הכתב.

שוליים ימניים

בעוד ששוליים עליונים מלמדים על הכניסה הראשונה אל תוך הדף, הרי שבכול שורה מחדש נדרש הכותב להתנתק בסוף פעילות (סוף שורה) ממה שכבר עשה, ממה שכבר יצא לעולם ומבחינה זו הוא בחזקת "אבוד" : "כתבתי, ראיתי, נחשפתי, עשיתי – עכשיו נותר להם (לקוראים) לקרוא, להתפעל, לבקר, לצחוק מ... או לצחוק על..., לפרגן, ללעוג, להעריך ולזלזל".

לאחר שסיים הכותב את השורה הוא יורד למטה ומחפש אחר המקום שמרגיש "נכון" בו הוא יוכל, שוב, לצאת לדרך ולחשוף את עצמו מחדש, להתחיל שורה חדשה שבה אולי קיים המשכו של רעיון מהשורה הקודמת או תחילתו של חדש, שהוא חלק מהמכלול הגדול, בפסקה חדשה.

תחילת השורה היא תחילתו של תהליך, שלכותב ידועה כמעט בוודאות תחילתו (ככל שמהסס יותר השוליים יתרחבו או יעשו נפתלים) אך כמו בכול תהליך, ברוב המקרים ניתן לתכנן אותם אך לא ניתן לדעת בוודאות כיצד יתפתחו ויעלו. לכן ניתן ללמוד מרוחבם ומצורתם על יחסו של הכותב לתחילת פעילות בשדה לא מוכר וידוע, לתגובותיו לחשיפה למתרחש (מהלך שורה השומר על יציבות או מגלה גמישות ומסתגל) וכך הלאה.

כאשר השוליים הימנים נעדרים מוצא עצמו הכותב מחפש נחמה בדבר היציב היחידי שקיים בדף בזמן ההתחלה – קו המסגרת המבדיל בין דף לשולחן. קו ישר, גלוי, ברור וודאי. למעשה, באופן רחב וגדול יותר, הוא מחפש נחמה וביטחון במוכר ובידוע.

ככל שהשוליים רחבים יותר לוקח לעצמו אדם יותר זמן עם עצמו, לבדוק, לבחון, לחשוב, להתבונן, לתכנן. עם זאת, כאשר השוליים רחבים אך התנועה בכתב היא ערנית ואולי אף סוערת הרי שהכותב "מדלג" על כל החלק הראשוני, זה הקשור בו ובעולמו הפנימי, והוא נכנס באופן מיידי אל תוך רחבת המשחקים כדי "לשחק עם הילדים האחרים".

שוליים ימניים שהולכים ומתרחבים מלמדים כי הכותב משתחרר בהדרגה בעוד ששוליים נסוגים מלמדים על כך שאולי הכותב "קפץ מעל לפופיק של עצמו" וניסה לשדר יותר ביטחון מכפי שמרגיש בפועל ועל כן, ככל שנחשף יותר הוא נסוג לאיטו למימדיו הטבעיים החוששים והמופנמים יותר.

תחילת מילה

מילה. מהי מילה? מילה הינה מושג, יחידה בתוך מערך כולל שמטרתו להביע רעיון. בעוד שהרעיון המובע בשורה ובפסקה או בכל הדף הינו קונספט שיכול להכיל משמעותיות רבות ורחבות, חלקן גלויות, חלקן מרומזות או נסתרות לחלוטין. המילה הינה ברורה ואין עליה עוררין. יש לה משמעות, היא ברורה, היא יחידה והיא, מעל לכול, יחידה מוכרת.

רוב המילים שאנו כותבים היו בשימושינו בעבר. נניח בצד מילים פחות מוכרות כמו "אוטואמנציפציה" שעשויות להוות איום, גם אם רגעי. רוב המילים הן מוכרות וככאלו הן יכולות להקנות ביטחון בעת ה"הימצאות" בהן. אי לכך, האות הראשונה במילה יכולה ללמד אותנו על תחושתו של הכותב בעת כניסה לתוך מקום מוכר מאוד כמו בית ו/או מקום עבודה שהכותב מורגל בו.

הדגשת האות הראשונה במילה, אם ע"י הגדלתה או קישוטה מלמדת אותנו כי גם בתחילת התהליך במקום המוכר והידוע, הכותב מרגיש שה"אני" הרגיל שלו אינו מספיק טוב. חווייתו האישית, ניסיונו ועברו "לימדו" אותו (שכן מדובר, בסופו של דבר בתרגום אישי ביותר לכל סיטואציה ויכול להיות שהלקח שהפיק אינו תואם את המציאות האובייקטיבית) שהוא, כפי שהוא, אינו "מספיק טוב". בשל כך, הוא מרים את עצמו, מגדיל את נוכחותו ומדגיש אותה, מנסה בכך להחצין ביטחון עצמי רב יותר מכפי תחושתו האמיתית הבטוחה פחות.

עצם העובדה שהאותיות הבאות אחריה "יורדות" ונעשות קטנות יותר ביחס לראשונה, מלמדת אותנו כי הכותב מדגיש את כניסתו לסיטואציה אך אינו שומר על הפסון בשלבים מתקדמים יותר – קרי, במהלך המילה, במהלך ההימצאות בתוך הסיטואציה המוכרת.

הרחקת האות הראשונה משאר המילה מלמדת על צורך לבצע הפסקה קטנה מייד עם החשיפה לתוך הסיטואציה המוכרת. לעיתים מדובר במי שאינו לוקח דבר כמובן מאיליו ועל כן, למרות שנכנס אל תוך "ביתו" הוא בוחן שהדברים הם כפי שציפה להם. לעיתים מדובר במי שחשוב לו מאוד כי ישימו לב לכניסתו המודגשת, גם ע"י הגדלת וקישוט האות (הדגש כפול) ולעיתים מדובר דווקא במי שנכנס אל הסיטואציה ועיניו מתרוצצות בחורן ומחפשות אחר המקום הבטוח להתמזג בו עם הקירות, או אז, יכול מאוד להיות שהאות הראשונה גם תקטן או תיכתב בלחץ חלש יותר.

תחילת אות

אם המילה מלמדת אותנו על הרגשתנו במקום מוכר וידוע הרי שהאות מוכרת עוד הרבה יותר ועל כן היא המקום הבטוח ביותר להיות בו ונגזרת ממנה תחושתו של הכותב בינו לבין עצמו.

את האות נהוג לחלק לשני חלקים – החלק הפותח הנקרא "יחס ראשוני" והחלק המסיים :"יחס משני".

היחס הראשוני נותן אינדיקציה מצוינת לתחושתו של הכותב בינו לבין עצמו לפני שהוא יוצא מעם עצמו, מתוך חדרו אל עבר האדם הקרוב לו ביותר, אל עבר הסביבה האינטימית ביותר שלו, זו המגולמת ביחס המשני.

כל הארכה של היחס הראשוני ביחס לתקן מלמדת על כך כי הכותב בוחר להשתהות בינו לבין עצמו. את הסיבה לכך נגלה מתוך הצורה, איכותו של הקו, התנועה שבו והיא יכולה להיות מגוונת ביותר. סיבות אפשריות הן: התפעלות מיופיו מול המראה או דווקא בחינה מדוקדקת של מראהו לפני היציאה לעולם, העדפת השהות עם עצמו ודחיית החשיפה/התחלה, חלומות בהקיץ, התמודדות עם הפחדים ושכנוע עצמי כי למרות הכול – כדאי לצאת החוצה ולהתמודד, הנאה מזיכרונות עבר נפלאים או התמודדות עם זיכרונות קשים המקשים עליו לצאת החוצה ועוד ועוד....

כל קיצור ביחס הראשוני יכול ללמד על קיצור השהות של הכותב עם עצמו וגם כאן הסיבות שונות. עם זאת, למרות שניתן גם לייחס לכך פזיזות והיעדר התבוננות, הרי שאם תמונת הארגון טובה אזי הכותב ביצע את התכנון לפני תחילת הפעילות כולה ולאחר מכן הוא פשוט בוחר לקצר תהליכים וממהר למטרה.

תחילת קו

קו הינו האלמנט הקצר ביותר בכתיבה ותחילתו יכולה ללמד על מידת הביטחון שהכותב מרגיש בעת ביצועו. קו יכול להתחיל בגדם או בשיפוד.

כאשר הוא גדום, תחילתו מיידית ובטוחה יותר ומזכירה את הקופץ למים הקרים ללא היסוס. עם זאת, כשהוא שיפודי הוא תהליכי ואולי אף מהוסס וכאן השחיין טובל את קצות אצבעותיו, אח"כ נכנס לאיטו עד לקרסול (קרררר....) ולאט לאט עד לטבילה המלאה.

ישנם קווים המתחילים מעמדה גבוהה יותר מכפי שאמורים כמו במקרה של אל-נמיכה או אז הקו מספר כי הוא חייב להתחיל מעמדה גבוהה יותר. זו יכולה להיות עמדה של גאוותנות, עמדה של התבוננות מגבוה, עמדה של איסוף נתונים או של בריחה מהתמודדות עם חיי הרגש הנמצאים במקום הנמוך יותר.

ישנם קווים המתחילים מעמדה נמוכה יותר מכפי שאמורים, מגביהים ורק אז ממשיכים ומלמדים לעיתים על צורך של הכותב לעודד את עצמו, למרות היותו בעמדה נחותה, לתפיסתו, והוא אינו מוותר אלא מרים עצמו למעלה וממשיך בהתמודדות.

חתימה

כרטיס הביקור שלנו הוא הכרטיס אותו אנו מושיטים כאשר אנו נפגשים לראשונה עם הסביבה. ככל שהוא דומה יותר לכתב – ההתנהגות שלנו נשארת יחסית דומה גם בהמשך התהליך. עם זאת, ככל שהחתימה שונה מהטקסט הכותב מנסה להציג תדמית שונה מזו הנחשפת בשלבים מאוחרים יותר ואת מהותה נגלה בכתב עצמו.

כמובן שכדי להבין לעומק את יחסו של הכותב להתחלה יש צורך לבצע אינטגרציה בין כל ההתחלות השונות בכתב, כמו בין כל הסימנים והתנועה.

חשוב להבין כי אין במאמר זה ניסיון להגיד מהי הדרך הנכונה להתחיל. השאלה היא שאלה שאמורה להיות מופנית אך ורק אל הכותב עצמו. רק הוא יכול לענות על כך. רק הוא יודע אם כניסתו המיידית וחסרת הפחד מביאה אותו לתוצאות המצופות ואם ההיסוס והבחינה המוקדמת מביאות את האחר למקומות אליהם רוצה להגיע או מונעות ממנו התמודדויות שלא מבקש לעצמו.

כדאי לזכור כי בכל פעם שאנו מחליטים לבצע דבר מה יש לנו שליטה, ורק לעיתים, על הרגע הראשון של תחילת הדרך. לאחר מכן... הכול פתוח., הכול חשוף לשינויים.

מאמרים נוספים בנושא גרפולוגיה >>